דחליל

עייפות מצטברת בבארות הרגש,
מתחת לעיניים
אני מנקר מציאות וחי בחלומות,
דרך חלונות.
רוואה, גאווה, אני מוקסם מלחישת גחלים
שוטף את המוח בקפאין,
מתערבל בחמסין של כעס.
אין מעשה, אין לי מעש,
מתועש מטעם הברירה הטבעית.
מחזיק חזיזים שמתלקחים בתאווה
שוכח לזרוק את הזעם, ונפגע
אני רגיל להדמות לדחליל בחורף
קשה עורף, עומד יציב אבל לא בכוחות עצמי.
שמחתי הרבה ונישקתי זרות.
לאור נרות שלא קיים,
אני הלכתי והלב נדם
קרח בעליות,
כולם מחליקים ממנו החוצה כשאני עצוב,
ואולי זה כי הוא לא רוצה בהם,
הוא ולא אני.
מאביס קשיים על חיים בלתי רגילים,
ואז נעצב
ובשיא השפל, הפכתי נשגב,
כי חשוב תמיד להיות בשמחה,
למדתי לחייך כשטוב גם אם קשה מדי,
גם אם הסיבות נדושות
והחיוך מתבזבז על אוויר.
אני דחליל מחייך,
עומד בשדה החיים ושומר.