דווקא כי אני, אני

ודווקא כשאנחנו ביחד,
אני מרגישה הכי לבד,
ודווקא כשהשמש זורחת,
אני עצובה כי נגמר,
הלילה.

ודווקא כי אתה לא מקשיב,
אני הכי מרוכזת,
ודווקא כשהעולם נגדי,
אני מרגישה כול כך מחוברת,

ודווקא כשאני אומרת כן,
אני מתכוונת לומר לא,
ודווקא כשהירח עצוב,
אני שמחה בשבילו,

דווקא כשאני ככה,
הוא ככה כי הוא ההפך ממני,
ודווקא אני ככה כי…
אני לא יודעת.

דווקא כשהאור מסנוור,
ראייתי משתווה לשל נץ,
דווקא כשהחושך יורד,
עיוורת אני נהיית,

דווקא כשהתכוננתי הרבה,
חרשתי ולא הפסקתי ללמוד,
דווקא אז הכול מתחרבש,
ואני נכשלת עוד ועוד.

דווקא ודווקא ודווקא,
ומה איתי?
מה אם מה שאני רוצה?
לי לא מגיע?
דווקא אני כי אני, אני.
וזה למה.