דוב לבן 6- (זיכרון)
הוא קצת יותר גבוה ממנה.
היא צוחקת.
אני מרגיש מוזר.
עצב.
שנים שלא הרגשתי עצב.
הילדה הולכת.
מפנה את גבה.
אני רוצה לראות אותה,
מקרוב.
הילד מניח את ידו עליה.
מגן.
רעד.
פרווה מעקצצת.
כמיהה לחזור להיות אני.
השפלה.
הילדה נעלמה,
היא כבר לא פה,
אולי תשוב מחר,
אני אחכה,
למחר.
תגובות (4)
למה את חייבת לכתוב כול כך מדהים?
זה ממש יפה.
נקודת המבט הזו ממש יצירתית! אהבתי מאוד :)
זה ממש יפה את חייבת להמשיך :)