דוב לבן 19
חליל.
החליל שלי.
צליליו כה יפים,
מענגים.
משכרים.
תחושה אמיתית שבה אליי.
תחושה של משהו ישן…
כולם מביטים בי,
עיניהם פעורות,
אוזניהם לצליל קשובות,
מתעלמות מהדלתות הנפתחות.
נגמר.
קול תרועה ושמחה נשמע.
היא לוקחת את ידי,
מישהו נעמד מולי.
פתאום בהבזק מהיר,
אני מבקש בקשה.
החולצה.
יש לי הרגשה…
שהילדה עם שמלת הירח…
זו היא, רק היא יכולה…
לתקן אותה…
'מלכתי' נענית,
מנסה ומנסה,
ומנסה…
דבר לא קורה,
דבר לא השתנה.
הכתם נשאר,
על כתף החולצה.
'מלכתי' מבוישת,
עמה צופה בה, בדריכות מתונה.
היא וודאי תוהה מדוע עשיתי זאת,
שכן היא כה התרגשה וחיכתה,
אך זה מרגיש לי נכון,
זה מרגיש לי נכון…
הנערה ניגשת,
לוחשת דבר מה לעוזרי.
הוא נעלם וחוזר,
בידיו כמה דברים.
היא מתחילה לפעול,
אני צופה בה, כמו פעם…
פעם?
כן, היא… היא…
היא מרימה את החולצה,
היא נקייה, שלמה.
הכתם נעלם,
בזכותה,
בזכות נערת הירח.
תגובות (2)
מושלםםםם תמשיכיי!!
יפייפה!