דובון

לפתע פקח הילד את עיניו,
הרים רגליים ואץ לשפשף עיניו,
הביט שמאל ימין,
הוא לא מבין,
היכן הוריו?
ואיפה שוב פיניס, הדובון האהוב עליו?
ומהו כל האור החמים שאת גופי עוטף?
שאל שאל הילד והרגיש שמתעייף,
שררה דממה שבאוזניו רועמת,
ליבו פעם בחוזקה נוהמת,
ללא איש ליד ומפוחד,
"אימא… אבא… אני לבד…"
בעודו מביט בעיניו הקטנות סביב,
ובידיו מנופף בעצבנות, עצר לפתע והקשיב…
קול עמוק נשמע מתוך הדממה,
קול שליו שנשמע הבוקע ממעמקי האדמה,
"אל נא תירא ילדי, אך אירעה תאונה,
הורייך אגב, כבר בביתך"
בפנים מבולבלות חיפש אחר הקול
"ראית במקרה את פיניס הדובון האהוב עלי מכול?"
אור בהק בחוזקה לא מסנוורת,
הילד התמלא באהבה לא מוסברת,
חיבקה הרוח באהבה את הילד,
"את הוריך לא תראה עוד יקירי,
אתה עזבת את עולמך ולשוב אליו לא אפשרי"
דמעה זלגה על לָחְיו במהירות,
ואחריה רבות אחרות זלגו במרירות,
רוח חמה נשבה על פניו,
ליטפה את הדמעות מעיניו,
"אל תבכה בני האהוב,
אני כאן ולעולם לא תרגיש עזוב"
חיבקה הרוח את הילדון ומסרה לידיו לא אחר מאשר הדובון
הילד הבין לאיטו,
שהגיע בסוף למותו.