גשם הורדים הכחולים

גשם ורדים כחולים דקר את זרועותינו הערומות
מילא אפינו ניחוח אדמה רטובה וסיומת
לא, לא היו עוד חיוכים בעינינו. הרגשנו שזה הסוף
ולא נותר עוד דבר לצפות לו
אספתי סרפדים מהקרקע, חשבתי
אולי זר כלולות לנסיכה מתה
ניגבת דמעות מעיני, שאלתי, מנין הגיעו
לא זכרתי בכי, רק ידעתי; מים ודם
חורצים קמטים במורד פניך

היינו אוהבים וכואבים ופוחדים
כרעתי על ברכיי, פוררתי חול בחריצי האצבעות
אולי אבק חיי, אולי חלק ממה שהיה ולא ישוב
מטיילים אבודים שבו אל ביתם
השמיים המטירו אפר וורדים כחולים
אנשים פתחו דלתותיהם לרווחה
משפחות משפחות
עמדנו על המדרכה
היינו אתה אני, אני אתה
להיות שלך, איתך, כי לא נותר לי דבר
ורדים ודמעות זה כל מה שנשאר

היה זה סוף העולם, חיילים פרקו נשקם
הרימו מבטם אל עננים בוערים
הורים עטפו, חיבקו ילדיהם, זוגות נשקו
גוננו, שוררו מילים אחרונות. לא היה קשר
בין השורות
כרכת ידיך סביבי, הירח נדמה כמתלקח
ריח שריפה באפי, ניחוח ורדים קשה מנשוא
ברקים ליחכו את השמיים
שרידי אהבה שנקברה עמוק
רפרוף נשמת תינוק
לעוף רחוק, רחוק

הרוח סחפה אותנו איתה, מיבבת באוזנינו
הצליפה שיערותיי אחור. התחבקנו
שלושה אנשים שידעו טעם אבל ומלחמה
על לחיי דמעות מלאכים בוערות
אחזנו ידיים רועדות
בתוכי בעיטות קצובות
לוחשות: לחיות, לחיות, לחיות

החושך בער סביבינו. השמש כבתה
בתוכנו. שרויים בעלטה
היינו
אני אני, אתה אתה

לא,
לא זכרתי בכי,
רק ידעתי
טיפות מים ודם
חורצות קמטים במורד פנינו