גשם- אמא- זיכרונות..

הגשם יורד. ואני מביטה מהחלון.
הכל נראה כל-כך זוהר פתאום. יש עתיד, אני שומעת קול שבוקע מלבי.
הגשם יורד. לאט לאט, כמו לוקח את הזמן. מושך. לא ממהר. בדיוק כמוני.
אולי זה כן אמיתי?
אולי אני לא חולמת?
אמא נהגה לספר לי סיפור אחד. סיפור שאהבתי.
הגשם היה המילה המרכזית באותו סיפור.
גשם. אמא אהבה את הגשם. בדיוק כמוני.
אבל אלו רק זיכרונות. זיכרונות יפים.
אהבתי את היער, אותו יער שהוביל למקומות בלתי צפויים. בדיוק כמו החיים.
אמא נהגה לומר שאנחנו חיים בתוך יער כזה, יער גדול שבתוכו מסתתרים המון סודות.
אהבתי את השמש, שמש שחייכה אליי כשמצב רוחי היה על הריצפה. שמש שחיממה אותי בימים קרים, בדיוק כמו אמא.
אהבתי את האוויר הצח, אוויר צח שנושמים רק אחרי הגשם. הריח של האדמה אחרי הגשם. ריח שמזכיר כל-כך בית. בית שהיה לי, בית שנהגתי לחזור אליו. אך לא עוד.

הגשם יורד. ואני מביטה מהחלון.
חלון ללא סורגים, חלון ללא בית. חלון דמיוני.
אמא נהגה לומר שהגשם הוא החלון. החלון לעתיד.
אולי זה כן אמיתי?
אולי אני לא חולמת?
..
גשם. יורד אט אט, טיפות יורדות- בדיוק כמו בעניי, דמעות מלוחות זולגות בזו אחר זו על פניי החיוורות.
פנים שאמא נהגה לאהוב. בדיוק כמוני.
אבל אלו רק זיכרונות.
זיכרונות שאט אט נעלמים. בדיוק כמו הגשם. בדיוק כמו אמא.
אמא שלי.