בתוך הים

בין הקצף הלבן,
תחת הכחול היציב
גל ממהר בולע
עוטף בקור מכאיב.

רק להחזיק בפנים
אוויר אחרון, לתקומה
כל חיי מתחת למים
כמעט נפסקת הנשימה.

הסערה לפתע מכה ולועסת
רגשות צפים, אסור לוותר
לתפוס חזק, להיאחז באוויר
החוף לא נראה קרוב יותר.

אז עצמתי עיניי
ראיתי את הכל
התרוקנתי לראשונה
נסחפתי מבלי לשאול.

האוקיינוס הופך אותי כאומצה
ואני עם זרמו מתייחדת.
על גבי נשכבת בלי חשש
קחו אותי, אינני מפחדת.

והנה הטלטלה פסקה
שמש יוקדת בעורי.
אך פתחתי עיניים ולא ראיתי
את מה שנשאר עבורי.

והים שוב משליך לחול
שאריות זוהמה וקלון
וגם אני עם הגלים מתנפצת
לחוף מבטחים שורף, הדכאון.