בערה

וזה הלוך ושוב בין מה שהיה יכול להיות, לבין המציאות הקיימת.
והקיץ לא הנעים את השלושים דקות הקרבה פעם בשעתיים,
או חימם לי את הלב לכדי עיסה בצבע ארגמן.

הדשא נמעך לי מתחת לרגליים,
והשמש השאירה אותי ערומה ונוטפת רגשות מבוזבזים.
מנהרת זמן מהריאות לבטן.

ואני אהיה חייבת לתת לך ללכת,
גם אם הדרך מפה ועד שם ארוכה מתמיד.
וה'תמיד' שלי יהיה אנחנו עטופים בצלופן בצבעי הקשת,
ונייר פצפצים שקוף. רק שלא נלך לעזאזל.

אני אשכח את הדרך הביתה,
אדרדר במורד הבלתי צפוי.
ואתה תשכח אותי על צד הכביש,
רחוקה משום-מקום החלטי וברור.
או happily ever after.

ולא יהיה לי בוקר.
רק שעות חיוורת בין הסדין לשמיכה.
ואתה תהיה בי בכל אנחה, עד אין סוף.

כי לא התכוונתי,
להשאיר את הלב שלי בין הידיים שלך.
או להתמכר לטעם של הלשון שלך בין השפתיים שלי,
או במעלה הצוואר.

ואני אשאף ואנשוף,
עד שהאוויר יזדהם.
יתערבב בתקוות למשהו טוב יותר.
ואתה תחדור לי עד כדי כאב למחשבות.
ואני אשרף מה-הכי בפנים שיש.