מפריע לי שכל הזמן אומרים "רצחו יהודים". מה שנורא זה שאנשים נרצחו, לא שהם היו יהודים. הם היו גם הורים, שכנים, חברים... וכן הסיבה שהם היו יהודים די נוראית , אבל זה שווה לסיבות נוראיות אחרות כמו צבע. וכן שש מליון זה מספר מטורף, אבל זה מקרה אחד מזעזע שקרה שש מליון פעמים. המקרה האחד הזה מספיק חזק בעצמו ,לא צריך שזה יקרה שש מליון פעמים בשביל שזה יהיה בלתי נתפס. 'שואה'; לקום יום אחד ולהרוג את המעסיק שלך. את החבר. את הגנן. אנשים שבעבר חיבבת והם עזרו לך. את האיש הנחמד מהרפת. את הזקנה מהרחוב, את הרופא שהציל אותך. אנשים טובים ויפים חלק מהאוכלוסיה , קולגות, חלק מהקהילה, מהועד הורים בכיתה, את החברים של הבן שלך... באכזריות, ללא רחמים. אנשים שהיה לך אליהם רגש. שהיו חלק מהביחד, מהכולם. כי מישהו אמר ש'יהודים' זה רע, להכניס אותם לגהינום עלי האדמות. וזה משהו שאף אדם לא אמור לקבל לעולם (ומכאן שזה יום שהעולם צריך לציין , לא רק יהודים. אנשים. זה נעשה לאנשים.) זהו~
תגובות (7)
מסכים עם מה שכתבת ב"רציתי להוסיף"
קול
מממ.. זית,
דבר ראשון, הקטע נהדר..
דבר שני, אני לא מסכים אתך.
העניין הוא דווקא יהודים, ולא סתם אנשים.
אחרת, היינו כותבים קטעים כמו זה גם על רצח הארמנים, נרצחי סטלין, אידי אמין ועוד…..
הכאב הוא על ה"אנוכי" שנמצא בכל יהודי. הנקודה המקשרת שכל יהודי זוכה לה ברגע שנולד, והיא משתייכת לכלל, והפרט מרגיש בה כאילו היא שלו פרטית ממש. הרגשה שיוצרת מעין "אחוות אחים" שכזו..
סתם רצח של עם או של יחיד כבר הפסיק לזעזע את המוסר הכללי שדואג גם ל"מחוץ לאנוכי"… אנחנו דור של אנשים אנוכיים בתחפושת של כלליים שבסופו של דבר משרתת את האינטרסים האנוכיים..
איך אני יודע? אני לא יודע.. אני חושב.. מהסיבה שציינתי למעלה לגבי הרצחים ההמוניים האחרים שנשכחו מהרוב המוחץ של מי שדואב היום ממש על שואת העם היהודי…
אם אני טועה ואת אחרת, מצטער מראש.. סתם רואה לנכון לציין דעה נגדית שהיא לגיטימית :).
דעות. אני אוהבת דעות.
עכשיו אחרי שישבנו את זה –
זה נכון שלאנשים אכפת ממי שהכי דומה להם בצורה אמוציונלית וטבעית. אבל לפעמים אני מרגישה שאנשים לא מבינים את השואה, כשהם שמים על זה את הדגש.
מה שמזעזע אותי בשואה זה לא איזה דיקטטור שזורק נשק כימי. זו לא העובדה שעם אחד משעבד את האחר. הכל זה דברים נוראיים, כן. אבל השואה , הייתה הזויה ודבר שכמותו לא נראה.
הם היו עם אחד. מדינה אחת. אזרחות אחת. זה היה ה'אנוכי' שלהם. שכונה אחת. עיר אחת. אפילו לא ידעו חלק מי יהודי ומי לא. קבוצת חברים אחת. שוק אחד. ועד הורים אחד. חלק מהיהודים לא הרגישו יהודים. תדמיין את הגרמני נסחף בתעמולה ואז מגלה מגן דוד של סבתא רבה שלו.
אנשים בוואת אחת נעשו אכזריים אחד כלפי השני. ה'מאפיין' כבר לא רלוונטי, זה יכל להיות כל מאפיין – לכן מדובר בתקרית אוניברסלית. זה לא היה הדיקטטור שהחליק על המוח ומרסס את כולם בגז או מלחמות המרת דת. בשואה זה לא היה מדינות שנלחמות אחת בשניה. לא הייתה זרות. זה היה אתה רוצח את השכן. אתה רוצח אישה זקנה. וזה לבל אחר לגמרי. ארגוני טרור וזה, לא מבעית אותנו , כמו המחשבה על זה שיעשו פתאום דה-אנושיות לאנשים עם עיניים כחולות ויקימו לכבודם גהינום.
לא הרגשתי חיבור רגשי עז לקטע, אבל הוא היה טוב.
לגבי מה שכתבת, אני מסכימה איתך, וגם מסכימה עם מיכאל במידת מה. זה לא שבגלל שנרצחו יהודים הדבר נורא יותר ולכן יש לכאוב על זה. כל רצח הוא בלתי נתפס וכואב ועוצמתי בצורה בלתי רגילה. אבל יהודים לרוב ירגישו עצמם שייכים לכלל היהודים, ולכן הדבר ייגע בהם באופן אישי ופרטי יותר. מה שמעניין אותי מעבר לנושא הזה, זה מה חברי ארגון להבה ודומיו עושים ביום השואה. מאיפה מגיע האבל שלהם. האירוניה בכך שאנשים עם אידיאולוגיה שניתן להשוות אותה לנאציזם מתאבלים על מותם של שישה מליון יהודים שנרצחו בגלל האידיאולוגיה הנאצית, פשוט מגוחכת. אבל זה כבר פחות רלוונטי.
כן הגיוני שיהודים יותר יתחברו , אבל שוב. זה לא דיקטטור מטורף ואז העניין פוליטי (כי הוא פסיכי) וכולם מושחתים. זה לא ארגון טרור של פסיכופתים. זה עם שרוצח עם אחר. לכן זו סוגיה אנושית
הרציתי להוסיף חזק.