וכשהשמש תזרח

נשימותיו קטנות תחת שמי הברזל,
לאור היום הוא מתפלל.
רק העורבים מושלים בלילות,
רוקמים הם מזימות.

זכרונות צדים את ראשו,
כיסופים גוזרים את עונשו.
הוא רוצה לומר, אך אין נמען,
היא הלכה כבר מזמן.

וכשהשמש תזרח, העולם יהיה זהוב,
אולי היום תחליט לחזור, אולי גם יקווה לטוב.

הוא אותה לא שכח מעולם,
בילדותו הייתה אהובה מכולם.
איפה מי שהכיר כשהיה קטן,
זה נראה כל כך מזמן.

הוא לא תיאר לעצמו שהגורל,
כל כך אכזר, כל כך בלתי נסבל.
דווקא היא מבין כולם,
עכשיו היא כבר לא שם.

וכשהשמש תזרח, העולם יהיה זהוב,
אולי היום תחליט לחזור, אולי גם יקווה לטוב.

גופו רועד לאור כוכבים,
מעולם לא היו הם כל-כך יפים.
אך לא ייתן בם מבטו,
פן יחמיץ את מחוזר חפצו.

את חייו אולי יפסיד,
אך החיפוש ימשיך לתמיד.
גם ככה אין לו סיבה לחיות,
אם נותרו לו מחייו רק זכרונות.

וכשהשמש תזרח, העולם יהיה זהוב,
אולי היום תחליט לחזור, אולי גם יקווה לטוב.