בכל זאת.

המקום שומם
המקום שעזבת.
הכל רועד
מהריקנות שהשארת.
למלא את הבדידות
במה בדיוק?
מהתחלה מושלמת
ועד לקו הניתוק
ועוד כוס ועוד סיגריה
ועוד שוט בלילה.
לחשוב על מי שהיינו
והאכזבות שגרמנו.

והיינו טיפשים
כי היינו נערים
חולמים על העתיד
שהתברר כלא ממש מזהיר.
ובסוף זה היכה בנו
וגרם לתהות, מי אנו?
ועוד "שריטה" לא מוסברת
ועוד "סיבה" לא מובנת.
ועוד דיבור לא ממש נחוץ
עם זה שממש אהוב.

ופתאום
שתי אהבות?
אולי רק אחת.
שתי אהבות
ואין באמת אף אחת.
וכולם
כולם מצפים
כולם שמחים
כולם מסתכלים
כולם "חברים".

ואני,
באמת כואבת
בכל זאת
אוהבת.