בידוד

עשר וחצי בערב,
בעיירה קטנה אך הומייה.
הקהל נוהר למקומותיו,
זוהי שעת ההצגה הראשונה.
והמחזה שיעלה היום,
הוא דרמה קורעת לבבות.
והקהל בא בשמחה,
עם ציפיות מאוד גדולות.

התהדרתי בשמלה לבנה,
יפהפייה שאין כמותה.
הרי הערב הוא ערב חג הרי,
הערב העצבות תשקע אל מותה.

הקהל ישב במקומות,
מלא באדונים ובגבירות.
הם לטשו עיניהם במסך,
רק מחפשים מה לראות.
האולם התמלא רחשושים,
מרוב ציפיה לקרב ובא.
מתי הולך לקרות? שאל הקהל,
ומתי ההצגה מתחילה?

"שינויים של הרגע האחרון!"
קרא הבמאי בלא משים.
השחקן הראשי מחה על דבריו,
ומיד עלו באוויר צעקות, קללות וגידופים.

והמסך עלה סוף סוף,
והקהל מחא כפיו בחוזקה.
רשרושי תכשיטים נשמעו ללא הרף,
אך לפתע הבלתי מצופה קרה.
היכן השחקנים? היכן התפאורה?
איפה המחזה שהובטח לנו?
שום דבר לא היה על הבמה,
השחקנים מאחורי הקלעים רבו ורבו.

ואני, נערה בעולם של מבוגרים,
התיישבתי בצד והתחלתי לבכות.
מדוע כל זה קורה בערב הגדול שלי?
ומה הולך מעכשיו לקרות?

והקהל עזב את האולם בסערה,
ממלמל לעצמו מילים פוגעניות.
איך חוויה כל כך גדולה,
פשוט התרסקה לחתיכות?
ואני יושבת בוכייה בצד,
הדמעות מורחות את איפורי.
איך אף אחד לא בא לעזור,
ייתן יד וימשה אותי מבידודי?