בועות

העולם מסתובב ואני מתקרב,
בין שקיעה לשקיעה יש שיגעון ורגיעה.
כמה שעות של חוסר מנוחה וקוצר נשימה,
כוזב וכואב מחטים קטנות של תקווה נתקעות בווריד
ואנחנו מחייכים,
המוזיקה נעצבת והעולם מאט,
זה מכעיס ומרגש כל פעם מחדש,
דורכים על שברי לבבות בדרך לאושר
וכולנו משתנים מאכזבה לאכזבה,
מלומדים ופגועים יותר.

הכול כחול ואפלולי וזה מחריד למי שחדש לזה,
שבטח ישבו וייעתקו מילים מפיהם,
יישארו אילמים לנוכח האובדן,
לנוכח הקורבן.
לאבד, לשחד, לשחרר, לפחד
ציפורים עפות במרחק
ושום דבר כבר לא נחשק,

תקופה שאין לה סוף ברור
הכול קרוע ושבור
וזה כאילו שכינורות מנגנים כל הזמן,
ברוך וברוגע מוסיפים משקל על החזה
וקשה להרגיש חופשי
בין כל הגדרות שכולם מרימים כדי לא להיפגע,
זה דיכאוני ופרחוני שמטפס לשמיים
ולא נעז לטפס
כדי לנשום את האוויר שלא מזוהם
מעל לעננים איפה שכולנו קטנים ושווים
מחפשים עוד מרגוע שישקף את העצבות
ויכלא אותה בבועה,ונפוצץ אותה
בעדינות ובלי כעס.

נמשיך הלאה ובועות מתעופפות
מסביבנו חגות, מעלינו מתפוצצות
נרגשות יפות ועדינות.
זה מתחיל ונגמר בשתיקה,
בחניקה של דמעות בגרון
בכאב חד וברצון לשיממון

צלצול מהדהד של פעמון וכולנו נזכרים
שצריך לקום ממיטת הצער ולחייך מדי פעם
שידעו שעוד יש לנו חשק לחיות ולצחוק
להשתתף בביחד
שהוא כל כך מרתק ומרומם את הרוח
כל הבועות נמוגו ואין כעסים
יש רק להתקרב ולהיות חברים.

טפטוף וזלעפות בקבוקים וכוסות
שיחות אל תוך הלילה
והבוקר היפיפה,
זריחה של חורף קר
וקצת ממה שנשאר מהלילה
שקפאנו והצטופפנו אל תוך עצמנו
ונמסנו מצחוק ומאהבה ישנה
שצצה לה מרוב קרבה,

רכבת הרים, צורחים, מפחדים, בוכים וגם נהנים
זה עולה ויורד, מסתובב ונעצר
מתוך העמק אל קצה ההר
בשניות של הנאה,כמה כיף,כמה כיף.