בדידות

בדידות היא לא תמיד
מיטה ריקה.
שולחן ליחיד.
פיסות אבק נערמות בפינות של החדר.
עטיפות ריקות שהוחבאו בתחתית המגירה.
היא לא תמיד נשמעת
כמו נקישות חוזרות ונשנות על העכבר
רענן. רענן. רענן. רענן.
או צרחות אימים וכאבי תופת
כאילו כל הגוף שלי מכוסה בכוויות בדרגה שלוש
בכל פעם שמישהו נוגע בי
במילה.
לא. בדידות יודעת
להתנקות.
היא מקרצפת בקפדנות
שכבות של זוהמה.
מבשמת מעליה את הצחנה.
מטהרת את עצמה
ביסודיות אלימה.
בדידות יודעת להתלבש.
לכסות את מה שמעוות.
לאסוף את מה שמתפרק.
לחשוף בדיוק את מה שצריך.
לכוון את העין.
היא מקבלת אחרים בחיוך
לא בזעם.
היא יודעת איך להצטלם
בזווית הנכונה.
לשנות צורה.
להתאים את עצמה
לכל סיטואציה.
בדידות יודעת לפתות.
להגיד לך בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע.
מלטפת אותך במורד הירך
היא יודעת איך להצחיק אותך.
בדידות יודעת להיות סקסית.
לנשוך את השפתיים
לרדת על הברכיים.
היא יודעת לספק, לענג
להעמיד פנים
למכור לך אשליה.
בדידות טומנת לעצמה מלכודת.
היא לא טיפשה.
לימים היא פורחת.
בין חיבוקים ארוכים למילים טובות
היא מצליחה להחזיק את עצמה
בתוך כף ידה.
בזמנים אחרים היא גוססת.
בדידות חשה את עצמה כמתה
באור.
כמו פרפר הנשרף
בלהט המנורה.
בדידות עייפה.
היא נשכבת לישון
במיטה ריקה.
ממתינה באימה להתעורר לעוד יום
עם עצמה.