בבית הסוהר

במקום לבהות בנופים ירוקים,
או לישון כמו בן אדם לפחות,
אני יושב פה בבית הסוהר
ושובר את ראשי שעות על שעות.

אמרו לי שהעולם בנוי על גבולות
אבל מה עם גבול השעמום?
פה בבית הסוהר עברתי אותו מזמן,
כי זה המצב במעוז הטמטום.

כבול אני אל כיסא ושולחן,
זקוף כחייל שלתוך עכוזו דחפו מקל,
כיוון שערך החינוך קודם לכל,
אז למה אתם מנוונים לי את השכל?

אני מביט לי מבעד לחלון
לעבר העצים הירוקים והפרחים המלבלבים
פה בבית הסוהר למדתי לראשונה
את המשמעות האמיתית של המושג "קנאה".

לפתע מוסט מבטי, ופתאום אני רואה נקר,
ואת מקורו החודר לעץ הרחב.
אני כל כך מזדהה איתו כי הוא מנקר את העץ,
ואני והשולחן שאליו אני כבול נמצאים באותו המצב.

למה אני מבזבז את זמני החופשי
ובמקום זה, מרגיש כמו עציר בטחוני?
פה בבית הסוהר למדתי לראשונה
איך זה להיות במצב של מוות מוחי.