בא לי להגיד

לא נעים, לא נורא.
בא לי לצעוק לך.. שאני צריכה אותך.
למרות שאין בכלל שום קשר בין המשפטים.
בא לי, לעצום לידך עיניים
ולהרגיש אותך עוטף אותי קרוב קרוב..
לא יכול לעזוב.
בא לי שתצטרך אותי.
ואני דיי בטוחה רוב הזמן,
שאתה לא יכול בלעדיי.
וגם אם יכול.. שאתה לא רוצה בלי.
אבל דיי בא לי,
להעמיד את זה במבחן..
בא לי הוכחות מדממות בידיים.
בא לי על אמת.

אני לא חזקה בשגרה,
או ברגש דועך.
או במשהו שדהה לו הטעם
שהזמן, גנב לו ת'צבע.
בא לי שתשפוך עליי דלי של צבעים זוהרים
עד שיבער בבטן
וישרוף בלחיים, מגודל חיוך.

בא לי להגיד לך,
שנשבר לי הלב.
לא עכשיו.
וגם אם לא בגללך..
אני רוצה שתדביק אותי.
גם אם לא באהבה גדולה של אגדות
אלא רק כזו,
של הסיפור שלנו.

בא לי שתזכיר לי..
למה אני קוראת לך החבר הכי טוב שלי.
מה זה אומר הכי טוב.
ולמה זה דווקא אתה.
בא לי שתוכיח שאתה בכלל רוצה את המקום,
את הכבוד המעורער הזה.

בא לי שתנשק אותי על האף..
ככה.
כמו שפעם ידעת לעשות בכל זמן,
בכל מקום.
על כל מקום.
משהו שמרגיש כאילו התכווצתי,
אבל לא כאילו הקטנת אותי.
כאילו, מותר לי להיות הילדה הכי קטנה בעולם,
להאמין שיש מי שיציל אותי.

בא לי ליפול לך עכשיו על המיטה,
מכאן לשם.
לא להרגיש לבד.
לא להרגיש את החור השחור
שנוגס את דרכו מבפנים החוצה
ובולע את כולי.
לא לתת למפלצת המחשבות,
לשחרר את קסמה האפל אל תוכי.
בא לי, לא לתת לדמעות לברוח
ולרוץ הלאה הלאה במורד הלחיים.

בא לי לעצום עיניים,
לחלום חלומות לבנים.
לישון יותר משעתיים.
לא לקום יותר עייפה משנרדמתי.
לא לפחד להרדם.
בא לי להתעורר לידך
ושהפנים היפות שלך ינוחו שקטות שקטות,
קרוב קרוב.
וימלאו אותי שקט.
שאוכל קצת לנוח.

יש שאומרים,
שלא תמיד מנצחים
ושלא כל מה שרוצים מקבלים
ושהחיים קשים ובסוף מתים..
או משהו כזה.

ולא בא לי,
לחשוב על מחר
או על כל מה שהיינו
או מה שנגמר..
על היום שלא נהיה כאן.

רק בא לי,
שתזכיר לי למה כן..