אתה ואני

אתה.
אתה מבין את חוש ההומור המזוהם בזפת עמקי נפשתי, ולא נגעל.
אתה רואה את עיניי כבוהקות באור השמש, גם כשחשוך.
אתה מתנשא, אך אותי, אתה רואה בגובה העיניים.
אתה לא מרגיש צורך לזעוק אל הבדידות לידי.
אתה ואני מביטים מהצד וצוחקים על כולם.
אתה לוחש לי את רזיך האפלים ביותר.
אתה מתנחם בידיי כשאתה נשבר.
אנו בוכים מאושר יחדיו.
יחדיו אנו מאושרים בבכי.
בבכי אני קוראת לך, טרם מבינה.
אני אמורה ללחוש לך את רזי האפלים.
אני אמורה לצחוק כאשר אני עומדת לצדך.
אני זו שאמורה להרפות מיד הבדידות הארורה.
אני זו שזקוקה להביט אל תוך עיניי עצמי ולראות אותי.
אני זו שבוחרת לבהות באפלה, גם תחת אור השמש הבוהק.
אני זו שנוטפת זוהמה בלתי נגמרת ומכלה שמקורה במעמקי לבי.
אני.