ארצ הקשת בענן והחד קרן.

ארץ הקשת בענן והחד קרן, כמה פעמים דיברנו על זה?
את זוכרת, בכלל?, ארץ הקשת בענן והחדקרן, שם האחו מרקד, השמים מלבלבים והפרפרים מצייצים ניצוצות בצבעי כחול כתום וסגול, והשמש מצחקקת כמו איזה מיניון חמוד וצהוב.
כן.
והקשתות כמובן, והחדי קרן גם. כי הרי ארץ הקשת בענן והחדקרן לא יכולה להיות בלי קשתות וחדי קרן. והם שם באלפים, באמת.
קשתות צבעוניות כמו סוכריות גומי של ילדים מהטיוליים הכיתתיים של פעם, צומחות מהגבעות וההרים אל תוך ענני קצפת לבנים, כמו הלבן הכי לבן בעולם, כזה שרק אימהות מיואשות לתריסר ילדים יכולות לחלום עליו. ואם תרצי, אפשר לטפס ממש עד הקצה קצה שלהן, אל המקום בו העליה הופכת לירידה (או הירידה לעליה, אולי).
בנקודה הזאת : (Xk=-B:2a,Yk = (4ac-b^2)/4a) אם להיות ממש ממש (אבל ממש) מדויקים.
בכל מקרה, ככה או ככה, נוכל לטפס לשם, ולהתגלש כל הדרך למטה, ישובות בתוך עשרות מיליוני צבעים זוהרים, כשהרוח מפזרת בציחקוק שדוני במיוחד את שערותינו, עד שלא נוכל ליראות כלום מלבד הבזקים רוטטים פו ושם.
ואז כשנגיע למטה אני אגרור אותך, גם אם תירצי וגם אם לא, אל האחו-הקסום-המכושפ-של-חדי-הקרן-הקסומים-המכושפים, ושם אני אפיל אותך אל תוך כול הדשא הירוק והמרקד ואדגדג אותך עד שכמעט שתינו נחנק מרוב צחוק, אבל נפסיק בסופ, כי בידיוק אז יתחיל פסטיבל המישאלות-של-חדי-הקרן-הקסומים-המכושפים-באחו-הקסום-המכושפ,
וכולנו- שתינו וכל האנשים האחרים, עם הפרצופים המוארים במין צבע זהוב ושברירי, שקופ כמעט- נעמד בשורה ישרה וארוכה-ארוכה, שתמשך מאגם החלומות עד הר-הסיפורים-שעוד-לא-ניכתבו. ומישהוא יתקע באיזה קונכיה ענקית ומסולסלת, שתבזיק פתאום באדום וכתום ותשמיעה תו אחד נפלא ומיסתורי שהומצא ולא הומצא מעולם.
ואז התחרות מתחילה, וכולנו- כאחד נתחיל לרוצ בין הדשא המרקד.
ואני יאחוז בידך ויחד נעבור את הגיבעה הראשונה וניראה את כל האחו פרוס לרגלינו, עם כל אלפי חדי הקרן שבו. והינה,אנחנו נפרוצ קדימה וננסה לתפוס את החדקרן הראישון, כסופ ויפהיפה עם עניים גדולות ושחורות שיסתכל בנו במבט החכם-משועשע שלו. הוא יפתח בדהרה ושתינו אחריו מצחקקות באופן בילתי נשלט, מנסות להרחיק בידינו את הפרפרים המצייצים בבדיחות (יצורים חמודים שכמותם).ונמשיך כך עוד זמן מה, אבל לבסופ את תציעי שננסה ליגרור את החדקרן לכיוון אגם החלומות, ובאמת בסופ, נוביל אותו לשם ולא יהיה לו כל דרך לברוח. הוא יסתובב לעברנו בנהירה, ירים את רגליו האחוריות, ואז בהבזק של חן קסום ירכין את ראושו הכסופ לעברנו ואנחנו בשתי אצבעות בודדות בלבד ניגע בקצה קרנו הדקיקה.
וזהו. המשאלה תיהיה שלנו, והוא ירים את ראשו ויצחק בטוב לב ויעלם אי שם, מאחורינו.
ואני אשאל אותך בפשטות: מה המישאלה שלנו? ואת תעני.
כן. הלוואי שהייתי יכולה לקחת אותך לשם, אל ארצ הקשת בענן והחד קרן.
שם אנשים הולכים עם שמש בכיסים ורודפים אחרי משאלות באחו קסום, ושומעים מוזיקה של אלפי כינורות בוקעת מתוך וורדים וכלניות, ורואים טרליוני זיקוקים כל לילה מציירים בשמים אגדות וסיפורים מופלאים של לפיני השינה. הלוואי,
הייתי מחבקת אותך בשתי ידיי, מנשקת אותך בשתיי לחייך ואוספת את כול הדמעות שהיו ויהיו אל תוך ליבי,רק שתיהי כבר מאושרת. שתוכלי להיות את, בלי כל אוספ השדונים והמפלצות השילדיות שבארון.
בואי כבר, אני אומר לך אז, בואי איתי. בואי נילך לארצ הזאת, הארצ הזאת שהיא שלך ושלי. בואי. בואי.
ואת לא תאלצי להכות, לבכות, ולחכות עוד לעולם, וכל המחטים והמחבטים והספות והכדורים שיש ישארו רחוקים ממך לנצח, והשינאה הזאת שיש תתפוגג, וכל השעות האלו תחת הירח כשניסית לישון ולא הצלחת גם, ואת תוכלי שוב לחלום.

ואת תבואי נכון, בבקשה?
כי אני באמת אנסה, כי אני באמת רוצה שתבואי כבר. בבקשה.
תבואי. ארצ הקשת בענן והחד קרן.