אפלה אופפת את המוח חסר המנוחה

רק כשלבד ואין אנשים,
רק אז אפשר להתבונן לבפנים;
להביט בתהום ותחזיר מבטה,
מחייכת ברוב זדון מתוך העלטה.

אוכל להאזין, אם אשב בדממה,
להתייפחות חרישית שבקושי תישמע.
ואם אטה אוזני ואוסיף להקשיב,
איווכח שוב באמת שתוסיף להכאיב.

איכה אשתחרר כדרור מיסוריי,
והיכן אמצא מזור לצרותיי?
והאם אני מעורער בנפשי,
שמא רק, רק אנושי?

בכל קפיצה למסקנה אני שוב נוחת.
דווקא בחדר ריק אני מתעמת
עם שדונים שלוחשים קצת יותר מהאמת.
הולם מצחי בפראיות, מתלבט, מתחבט,
מתחנן לשמש נצחית בראש צלול ושקט.