אנשים.

אנשים נכנסים, ממלאים את החדר.
מרגישה חנוקה אך אומרת שהכל בסדר.
המחוג מגיע לתחתית השעון,
היום מתחיל, ואי אפשר לברוח מהמקום.

לחייך ולנופף, כך אומרת לעצמי,
כי אם אפסיק לרגע לא אשלוט ברגליי ובבחירתי.
מצביעה, מכוונת, אך אל המדרגות פוזלת.
חושבת לברוח, אך את האפשרות מיד פוסלת.

החדר מתרוקן, הלחץ עבר למקום אחר.
מרשה לעצמי לנשום עמוק, כי אותי צריכים רק מאוחר יותר.
מידיי פעם נכנסים אנשים,
אני בוחנת בשקט תנועות וצעדים.

האישה שם ששותה משקה חם,
וההוא שעכשיו נכנס לכאן.
ההיא שמדברת בטלפון בצד,
והאיש שיושב על הספסל לבד.

החדר שוב מתמלא, והלחץ עולה.
אבל היום עוד מעט נגמר,
ואז אוכל לחזור לחדרי הקטן והשקט,
ולדאוג שאף אחד לא ייכנס.