אנשים הם מדרגות.

אנשים הם כמו מדרגות.
ככל שאתה עולה, כך קשה יותר.
לפעמים נדמה שיש סוף, אבל משהו בהם אינו נגמר.

בהתחלה, הם רכים, נעימים, מעלים את קצב הלב.
אבל אחר-כך הם מתקשים, ננעלים, מתרחקים…
ובאופן אירוני, מורידים את קצב הלב.

במדרגות האלה יש סיפור בכל פינה:
סיפור כאוב, סיפור עזוב, סיפור כבד, סיפור עד אין קיץ.
ובכל זאת, אנחנו עולים ועולים ועולים, למרות הכול.

אבל במהלך הדרך, משהו נסדק. נחרב אפילו.
לפעמים אפשר לעצור, לתקן, לבנות מחדש.
ולפעמים לא.

כשזה כבר בלתי אפשרי,
נשאר רק להביט על המדרגות,
המדרגות שבהן דרכו רגלינו,
שהתמוטטו לאט-לאט.
נשאר רק לחכות,
עד שיבנו לנו מדרגות חדשות,
כדי שנוכל לרדת בחזרה.

לרדת בחזרה.
ואולי… אולי למצוא נחמה בהתחלה חדשה.