אני שונא ציונים

אני שונא ציונים.
אני שונא שמקטלגים אנשים לפי מספרים.
אתה שלושים ואתה שישים והוא תשעים.
ואתם כולכם בכלל חבורה של נכשלים.
ציונים זו המהות!
זה מה שיקבע איך תחיה ואיך תמות.
אותה ההערכה! כן! היא סוד ההצלחה!
מבחנים הם רגעי השיא, רק מי שיזכור מספיק כדי לענות נכון יהיה ביום מן הימים ראש ממשלה או הנשיא.
וכן, נכון. שוכחים את החומר כבר כשבסופו של מבחן הולכים לישון.
אבל מה זה משנה? יש ציון טוב? הכל טוב.
אבל אם יש ציון רע אז הכל נורא וזו אשמתו של התלמיד.
כי המורה הוא אל והוא לא שואל והוא מלמד באופן מדהים הוא לא מתלכלך בדם על המדים.
זו אשמת הילדים. כיתה של נכשלים.
הם חושבים שהחיים זו הצגה או מערכון.
אבל, רגע רגע, אל תבינו אותי לא נכון.
אני אוהב ללמוד, אני אוהב ללמוד המון.
אני אוהב ללמוד עד מאוחר אני אוהב ללמוד כמה שאפשר!
אני אוהב שאלות לא פתורות, כמו מה היא משמעות החיים עד שנהיים לאפר?
אבל במקום זה מלמדים אותנו משוואות סתמיות עם תשובות בסוף הספר.
אני אוהב לחקור!
אני אוהב לחקור נושאים שאני אוהב!
אני קצת פחות אוהב ללמוד על מחזור חייו של העורב.
ואני אוהב ללמוד לבד ולחקור.
לא שיזרקו עלי חומר, תאריך הגשה ויצפו שאני אעבור.
זה בית ספר! לא מירוץ.
אני לא בטוח עד כמה כל זה נחוץ
מבחנים,עבודות, תאריכי הגשה.
קווי סיום בתחרות מבישה.
אין אהבה והחינוך הוא כבר מקצוע קר
הכיתות נהיו למעבדות וכל תלמיד לעכבר.
זה קצת מוזר שככה זה נשאר כבר כלכך הרבה זמן ולא השתנה ולו לרגע
יושבים באותן כיתות ומרימים את האצבע.
כי צריך רשות לכל דבר ודבר.
רשות לקום לשירותים,
רשות לדבר,
רשות לצבוע את השיער,
רשות להרים את הצוואר,
רשות לחשוב,
רשות לאהוב,
רשות להעז.
זה כזה אבסורד שילד אחד צומח ופורח ואחר נובל כמו ורד.
איך זה שאין פה מרד?
כי אסור למרוד. זה ידוע.
ואסור לחשוב ולהביע דעה.
אבל למה? למה זה ככה?
כי ככה אמרו ואין רשות להתווכח
גם אם זה לא טעם ולא ריח.
תשב, תלמד, תפחד, לאף אחד לא אכפת
תשנן,תתכוננן, תפחד, תאבד גם אם תתאבד העיקר שתוציא ציון גבוה.
אה ואיך שכחתי? אם תעז לחשוב מחוץ לקופסא יחליטו כדורים לך לתקוע.
ריטלין, אדרל, קונצרטה, זה מה שהולך בעולם.
העיקר שתהיה כמו כולם.
מורים יצודו אותך עם קלשון,
אתה לא תקום בכיף לבית ספר ביום ראשון
אבל אם יהיו לך ציונים טובים אתה תצליח! נכון?