אני מרגישה כאילו לעסו אותי

אני מרגישה כאילו לעסו אותי.
לקחו את ראשי והכניסו ללועה.
וציפיתי, למסע נעים עם מרגוע,
ובמקום זה אני לעוסה.
אני תקועה מבולבלת בתהליך הבליסה,
מנסה להבין איך הגעתי לכאן.
כאן, היכן שהאוויר הוא סידן,
ואני נלעסת, עם שיניים.
השיניים כביכול עושות לי עיניים,
הן אומרות שאני יפה ויהיה לי נעים,
עיניים מסתכלות כאילו אני אלוהים,
אבל, אלו אינן עיניים אלא חיזיון,
כדי להחליט מי מהם יבלוס בי ראשון,
אז אני מרגישה, לעוסה.
אני חשה שעברתי תבוסה,
מצמצתי לרגע והם לקחו נגיסה,
נגיסה ובליסה וגריסה ודחיסה,
בולסים ודוחסים עד שנהייתי דייסה.

אני מרגישה, כאילו לעסו אותי.
נלעסתי, נדחסתי, נשארתי דבר.
דבר קצת חלש, דבר לא מוכר.
אני מסתכלת במראה ורואה אדם לעוס,
גוש איברים שהוכרח לכינוס.
אז אני לועסת, גורסת, דוחסת הכל,
יוצרת מעצמי יצור קצת עגול,
יצור עם עיניים, ופה ושיניים,
היא לא אני אך היא תספיק לבינתיים.

אני מרגישה, כאילו לעסו אותי.
ונשארתי לבנות צורות מחדש,
אני אדריכל של אדם שגודש,
אספתי את עצמי מפיסות של בשר,
יצאתי אדם קצת יותר מבוגר,
לעוס וגרוס ודחוס וצייתן,
אדם מעוכל בבטן לוויתן.