אני הוירטואלית
כשאני רואה אנשים באוטבוס,
מתעסקים בפלאפונים,
אני רואה שתי זהויות,
כמעט זהות,
ובו זמנית מתקיימות.
אני רואה את הזהות שבעזרתה הם כל-כך מנסים להרשים,
סטטוסים,
משחקים,
וכל מיני מבזקים.
אני רואה את החלק שלהם,
מתנסח בהודעות,
מנסה כמה שיותר מגניב וזורם להיות.
אני רואה אותם חושבים מה יגידו עליהם,
מה יכתבו עליהם.
מתי החתונה החדשה של בן-שטרית,
ואיך הם נראו בתמונה של חגית.
אבל,עמוק בפנים,
הם יודעים שכל זה זיוף.
כי החיים האמיתיים אינם כה זוהרים.
ואני מבטיחה שאותם אני לא מנסה לשפוט,
כי אני מודעת לכך שגם אני כזאת.
הלוואי ויכולתי להפריד בין כל הזיוף הזה,
אבל,
בימינו,
זה בלתי אפשרי.
תגובות (9)
מדהים כמה את דומה לי… אני רואה אנשים כאלה בכל יום, מנסה לא לשפוט אותם כלל, לא לשפוט את העיוורון שלהם, והאטימות שלהם כלפי מה שבאמת משנה, ומנסה לא לשפוט אותם, בעיקר בגלל שלפעמים, אני בדיוק כמוהם, או לפחות רוצה להיות, כי זה נראה הרבה יותר פשוט.
גאוני ממש. את יודעת מי היה גאה? הדיקטטור מהסיפור שלך שהוא לא מגניב כמו הדיקטטור שלי. לשלי יש תפילה. ולך אין!!!
תאכלי את התחת של עופר.
אבל באופן עקרוני השיר הזה לגמרי משקף את המציאות ואותי. אנשים מתחבאים מאחורי מקלדת או פלפון כי שם הכל נעים יותר והכל נוח אבל בעצם, החיים האמיתיים הם דבר אחר לחלוטין.
תודה לכולכם.
וגבי, לי יש תפילה לדיקטטור.
ושם המשפחה של מיכל הוא קליינברג.
יש שם י' ו-ג'.
אייל גולן.
ווי זמיר.
גבי,
כל בית הספר הוא אייל גולן.
לגמרי. צריך לברוח לפני שהוא ינסה לשכב איתנו.
פושטאק.
בדיוק.
ועוד אחר-כך יגיד שנראינו בוגרות לגילנו.
אחלה של סיפור !!