אלוהים תמרים ותמרורים

אלוהים יקר
יש משהו שמעצבן אותי באמירה
שנסתרות דרכיך.
זה הופך את כל הסבל ללגיטימי.

כאילו הסבל בעולם זה רק מסך של שקיפות מסביבנו
שאנחנו מחכים שתרים
ותגלה לנו שכל הסבל היה בעצם חסר משמעות –
הצגה רק בשבילנו.
כאילו תסביר שהחיים הם כמו סרט שבו
בסוף למרות הקשיים –
הכל שווה את זה.
וכל מה שנראה מרחוק
לא פייר בחייהם של אחרים,
הוא בעצם סרט הוליווד שלהם
עם אותו סוף טוב, שלא זכינו במקרה לצפות.

כל האומללים בחדשות בטלוויזיה
חיים באושר בסוף
רק שהצד שלהם לא מסופר בסרט שלנו .
איך בסוף ה'היא' שעזרה לי עם הקניות
שאיבדה את הבן
וה'בן עצמו' –
בעצם רוקדים ערומים בשמים
לאחר שסיימה את חייה בקומה השניה
נשמעה יריה.

הרי על זה הם מרמזים, לא?
כשהם אומרים שנסתרות דרכיך –
הם בעצם מסתירים את הכאב.

ואתה יודע, זה גרם לי פעם לחשוב
שגם אם מישהו שאני מעריצה היה
אחראי לכל כך הרבה סבל,
זה לא היה משנה כמה טוב עשה בנוסף-
לא הייתי סומכת עליו לו היה מבטיח
לי כי דרכו היא דבר נסתר.
כי אז גם אמונתי תהיה נסתרת.
הוא לא יהיה חבר שלי.
וגם אתה לא.

אני לא רוצה לשבח אותך
או להעריץ, כי אתה יותר כמו עריץ.
וכן, אני מפחדת.

אלוהים יקר,
עשית לי טוב.
אתה יודע מה טוב לי?
מה שעושה אותי רגועה
זה מכנס סתמי וחולצה ארוכה
משובצת ביום חורפי
קר.
אני רוצה תה, או
שאני נזכרת בחוויות טובות
ואולי יש לי סרט לצפות.
ותחושה של חמימות אושר ושלמות
מציפה אותי באותה העת.
של אהבה.

בבקשה אל תיקח את זה ממני.
אני יודעת שאתה נוהג להרוס
עם מבחנים, בכי ותמרורים.
אני יודעת שבגינה לא צומח
עצי תמרים.
אני לא צריכה לעשות הרבה
חוץ מ'להיות', בכדי להיות מאושרת.
הורד ממני בבקשה את הנטל
שנקרא
הצורך להישאר בחיים.

את הצורך הזה
בצורה זדונית
שתלת בנו. אלוהים.
חלק ממך, שלא רוצה להפסיק להתקיים
חלק שמאויים אם לא אעבור
איזה מבחן או שגופי לא יעמוד באש.
אלוהים, אתה כבר לא יקר
עזור לי לא להיות יראה מפנייך.
כי כשהן מסתובבות, פנים של שטן.