אי אפשר להתעלם ממחשבה שהכי מנסים להכחיש אותה.

המחשבה כל כך ברורה.
צורחת.
כל מילה דורשת נוכחות, כל אות מודגשת.
הלוואי והן היו מעורפלות, הלוואי והן היו נקטעות כמו שיחה במכשיר קשר ישן.
לנסות לנופף אותן מכאן או לנענע את הראש לא יעזור,
הדבר רק יגרום לכל מילה להפוך לגדולה יותר, צעקנית יותר,
עד כדי כך שיהיה אפשר לשמוע הד אחריה.
לא היה מקום להתנחם
כשהאמת הייתה לי מול העיניים, או יותר נכון,
נשמעת לי בין האוזניים,
כשלחשתי –
להתראות.