אישה בסנדלים

היא התאבדה ביום חמסין של חורף בחצות
העלים נעו על העצים ברוח
העולם ש-קט ואיבד אוויר
גשם חזק ירד

היא קמה בבוקר
אור מסנוור נשקף אליה מהשמיים
ריח של הדרים, של פריחה
היא הייתה שקטה ושלווה ונפעמת

היא התאבדה בבוקר של חמסין
אישה צעירה בסנדלים
שערה אסוף בסיכות
מעיל ארוך, צווארונים מורמים, כפפות עור

בבוקר ירד גשם והעולם התכסה עלטה
ירח מבויש הציץ מבין חרכי הרקיע
אנשים אספו את הזבל ברחובות
מכולות נפתחו והציעו חלות טריות וחמות.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
מפחיד איך הכול מסתובב
וזה נדמה נשאר במקום
אבל אין לו שטח
והוא גדול וענק ומסתובב
ואין שום-דבר שיעצור אותו
הוא אוכל הרבה, והוא אוכל הכול
מגיע משום-מקום והולך לשום-מקום
יש לו אחיזה רופפת בעולם
הוא דומה לשד שחור עשוי רוח וגשם
והוא נוחת בבית כזה כמו אין לו מקום אחר
וכל הרהיטים חגים כמו סחרחרת
אני תופס במרפסת שלא תעוף
אבל היא עפה עם הרוח כמו אנפות לבנות
והרוח מכה ומכה ומכה ואין רעש לשמוע
את העצים נקרעים מהשורשים ומושלכים
וזה צפוף וזה דחוס וזה לכוד בלחץ
שמנסה להשתחרר.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
זה מדליק אותי איך כל פעם מחדש
כשאני נוגע בכפתור – הוא נדלק
זה כמו תבערה שאני לא יודע את פשרה
וכמו תמיד אני עושה את עצמי לא מאמין
שאני הקטן גרמתי לאש הזאת
אבל בהיחבא אני מוסיף לאש לחצנים
ומגביר אותה עד לשיכרון חושים
והיא מכסה את הכול
את כל החדר והמיטה והמצעים
והיא נוטפת דבש ומור
והיא יפה ורכה ונכנעת ומתמסרת
והיא ענוגה למגע יד
והיא מגיבה על כל לחיצה
ואין בי תערובת של גאווה
רק שעשוע על עצם התבערה
שמחוללת ומפזזת בין אצבעותיי
כמו יש לה חיים משלה
והיא מציפה את כל החדר באור זרקורים
כמו כולם רואים ושומעים
חשופה ומייחלת ונתונה למרותי
המעניקה עד אינסוף תדלוק ותבערה
עד הכריעה הגדולה
עד התפרקות התחושה.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
מכתיב אותי מעצמו
כמו יש לו חיים משלו
יורק על הדף, הורס אותו
פוער בו חורים

שמיים חזקים מפכים לתוך ההרים
ארנבות רצות למצוא מקום מחבוא במאורות
שקרים קטנים, שקרים יפים, מלטפים עורות חשופים
אריות בשערים

יש לו חור במקומות שצריך להיות שיניים
יש לי זהב בפה ויש לי רופא שיניים מצוין
יש לי שלפוחית שתן שאני צריך לרוקן
וגם מכתבים מערים רחוקות שם השקיעות שונות.