אילמת

היא לא הייתה אילמת, היא פשוט שתקה.
כי כאשר דיברה אז מפיה יצאה שפה לא תקינה, לכאורה.
עיוותה היא קלות את האותיות, מרוב פחד על טעויותיה שגתה גם בפסקות.
כאשר הייתה לבד עם עצמה היא כתבה וכתבה וכתבה, או כמה שהיא אהבה מילים ואותיות ומשפטים. כמה שהיא אותם אהבה! אבל ברגע שפתחה את פיה, אותו שוב סגרה.
שלטה בכך או לא לבסוף היא שתקה, גם כאשר הייתה אמורה לפתוח את פיה לדקה או פחות היא העדיפה לשתוק. הרעיונות, הדברים שכתבה.. את כולם השאירה על הדף או בתוככה.
מי צריך לשמוע את המבטא? מי צריך לשמוע את הגמגום מרוב פחד השפיטה? היא סברה לעצמה שהכל היה קל יותר אם היא רק הייתה כותבת, או אז כנראה אף אחד לא היה יכול להתחרות נגדה – הנהדרת. אבל המציאות היא בעזרת קול, וככל שעבר הזמן היא רק הפכה אילמת. שותקת יותר ויותר, שומעת את הדלתות נטרקות כששומעים את המבטא, שומעת צחקוקים וחיקויים ולפעמים גם קריאות על כך שזה נפלא. אבל היא חשבה לעצמה, איך מישהי שיכולה כל כך לאהוב מילים יכולה להיות אילמת? זוהי אשמתה או אשמת מי שקולה עוד שנייה מת.