איך שכלום לא השתנה

יום שישי של פעם,שוב בורח מאנשים מוכרים
ונותן לעצמי ליפול לידיים של זרים
אני בשירותים,מביט בעצמי במראה כמו אידיוט כבר שעה
אבל איך אהיה בטוח שאני זה אני,אני עושה פרצוף מרושע וצוחק
כי עד מתי לבכות לשתות לדהות ולהימרח על כבישים
עד מתי להרגיש שאני בן מאה שנים
אבל להתנהג כמו בגיל חמש,כמו שהזקנים עושים

כמו בזבוז מהלך,אני מתהלך ברחובות
לא אכפת לי להישפך לביוב,להרים כוסית עם החולדות
מדמיין שאני לא מזיע ומדמם משום מקום
רק חתוך מבפנים לחתיכות קטנות
אם יש לך משהו להציע,תוכל לטעום

אני עשן אפור,אני לג בעומר
אני ניצת לשנייה ומזוהם מאוד
אני כל הקלישאות שאתה שונא לקרוא
אני האומץ שהיה לך לגעת רק כשאתה שיכור
אני כל הפחדים שלך עטופים בסרט כחול

וכמה שהייתי רוצה לגמור הכול בשנייה
לשתות את כל מה שיש,לעשן את כל מה שאפשר
אני מעשן רק כשאני צריך,אף פעם לא מעשן יותר ממה שאני צריך
השעון מתקתק ואני עף,רוצה למות בשביל הסיכוי הקטן
שאולי אוכל להתחיל את הכול מהתחלה
במקום אחר,רחוק יותר
ניו יורק יותר,מלוכלך יותר
וטהור יותר

אבל שאף פעם לא אהיה עוד באמצע
לא מוכשר מספיק,לא כישלון מספיק
לא זר מספיק,ולא חבר
לא נמשך אליך מספיק אבל גם לא אליו
לא אוהב מספיק אבל אוהב יותר מדי
תמיד יותר מדי תמיד הכול יותר מדי
שאני פשוט מוכרח לתפוס אותו ביד ופתאום זה נהיה אבק
ונהייתי ללא כלום ברגע שלא היה אכפת לי משום דבר
עד שאהיה רק אבק זרוע כוכבים רחוקים,שריטות וסימנים סגולים
געגועים