אז אני מחייכת
היא מסתכלת סביב, לא מוצאת את עצמה
מחכה לתשובה נטולת שאלה
אנשים שוללים, אנשים שונאים
מתייגים אותך לפי חטאים
זורקים מחמאות לבנות יפות
על כל פאשלה קטנה רוצים לשפוט
אנשים קטנים
אנשים לא מבינים
איך להסתכל ישירות בפנים
כי אם יכירו אותך לפי מי שאת
יצטרכו להראות את מי שהם
ומי שהם כנראה לא מוצלח
אם הוא מעז בכלל לשפוט אותך
פזמון:
אז אני מחייכת
מעבירה מבט
ואני מסתכלת
על אותה אחת
שחשבתי שכבר נעלמה בצללים
ונותרתי לבד עם אלף מילים
אבל
תמיד היא כאן
את כנפיה פורשת
ממריאה
וסופסוף תופסת
כמה עברה
והזכרונות הקשים גם נשארים
אבל בעיניים אור תמים
חבל
לברוח מכאן
תגובות (5)
אהבתי את התיאורים שלך. לא קצרים מדי, ולא נמאסים מדי. נדמה לי שזה מתאר את השפיטות של האנשים בעולם המוזר הזה. למרות שגם אם מישהו יכיר אותי מליון שנה הוא לא באמת יוכל להכיר אותי.
אני גם לא מוציאה את עצמי משם, לפעמים אנחנו גם האנשים הקטנים האלה (:
קצת לא הבנתי את הצורה שבה זה בנוי, אבל בכללי זה מאוד יפה
זה קצב מהיר, על סף הראפ תודה (:
מאוד יפה.