Michal
אל תשאלו אותי מה זה החרא הזה, אבל אני חייבת להודות שלרוב אני לא אוהבת את היצירות שלי (ניתן לראו תאת זה על פי ה"אין לי מוזה"), אבל הפעם הייתה לי מוזה. אני אישית מאוד אהבתי את זה, כמו את ההבא שאני עומדת לפרסם עכשיו (כתבתי את שניהם בשיעור ערבית משעמם למדי). אם תבינו את הפואנטה אשמח אם תסבירו לי. לא הבנתי מהשיט הזה כלום. אבל אולי ככה סופרים מרגישים לפעמים. לא מבינים את היצירות שלהם. בקיצור, את זה ועוד אחד אהבתי, אפילו שזה מוזר ולא ברור וחסר פואנטה ו*ממש* מוזר ולא ברור. תגובות/ביקורות/תיקונים/דעות יתקבלו בברכה.

אור היום

Michal 08/09/2014 670 צפיות אין תגובות
אל תשאלו אותי מה זה החרא הזה, אבל אני חייבת להודות שלרוב אני לא אוהבת את היצירות שלי (ניתן לראו תאת זה על פי ה"אין לי מוזה"), אבל הפעם הייתה לי מוזה. אני אישית מאוד אהבתי את זה, כמו את ההבא שאני עומדת לפרסם עכשיו (כתבתי את שניהם בשיעור ערבית משעמם למדי). אם תבינו את הפואנטה אשמח אם תסבירו לי. לא הבנתי מהשיט הזה כלום. אבל אולי ככה סופרים מרגישים לפעמים. לא מבינים את היצירות שלהם. בקיצור, את זה ועוד אחד אהבתי, אפילו שזה מוזר ולא ברור וחסר פואנטה ו*ממש* מוזר ולא ברור. תגובות/ביקורות/תיקונים/דעות יתקבלו בברכה.

הולכת.
נתפסת.
משתגעת.
נקשרת.
"הצילו!" גרונה צועק.
אבל הם רוצים אחרת.
מגש גדול.
מספריים וכפפות גומי.
בדיקות. רנטגן.
נקלעת אל המגעל.

"אני זאת אני,"
ממלמלת כל לילה במיטתה המאושפזת.
אנשים נכנסים ובאים.
לא יודעת אם אמיתיים או לא.
לא בטוחה, לא מדברים ולא נוגעים בה.
אבל מביאים דברים ממשיים.

נרדמת.
מתעוררת בשבוע הבא.
לא יודעת מה קרה.
אחד נכנס.
תופסת בשרוולו.
אמיתי.

"תן לי לצאת."
"לא."
"להרגיש את אור היום."
דממה נשמעת ממנו.
מתפוגג לנצח.

"די, מה קורה פה?"
"אסור לי להגיד לך."
מנסה משהו.
"להרגיש את אור היום."
גם הוא מתפוגג.
גם להבא אומר זאת.
וככה עד שכולם מתפוגגים.
מוציאה מכיס מכנסיו של האחרון את המפתח.
יוצאת מהאזיקים.
מהחדר.
מהמבנה.
מרגישה את אור היום.
מתפוגגת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך