אור היום
הולכת.
נתפסת.
משתגעת.
נקשרת.
"הצילו!" גרונה צועק.
אבל הם רוצים אחרת.
מגש גדול.
מספריים וכפפות גומי.
בדיקות. רנטגן.
נקלעת אל המגעל.
"אני זאת אני,"
ממלמלת כל לילה במיטתה המאושפזת.
אנשים נכנסים ובאים.
לא יודעת אם אמיתיים או לא.
לא בטוחה, לא מדברים ולא נוגעים בה.
אבל מביאים דברים ממשיים.
נרדמת.
מתעוררת בשבוע הבא.
לא יודעת מה קרה.
אחד נכנס.
תופסת בשרוולו.
אמיתי.
"תן לי לצאת."
"לא."
"להרגיש את אור היום."
דממה נשמעת ממנו.
מתפוגג לנצח.
"די, מה קורה פה?"
"אסור לי להגיד לך."
מנסה משהו.
"להרגיש את אור היום."
גם הוא מתפוגג.
גם להבא אומר זאת.
וככה עד שכולם מתפוגגים.
מוציאה מכיס מכנסיו של האחרון את המפתח.
יוצאת מהאזיקים.
מהחדר.
מהמבנה.
מרגישה את אור היום.
מתפוגגת.
תגובות (0)