אגם הזעם

אוקיי אז זה בטח נראה אקראי מעצבן ולא ברור. העניין הוא כזה: הבית הראשון מעיד על אדם שלא כנה עם עצמו ולא אחיד במעשיו. הבית השני אומר שלאלוהים התמלא זעם כי הדובר איחר מאוד לבוא - שזו האנשה מוזרה לאלוהים, אבל העניין מיד מתגלה: אלוהים אומר שבזמן השנה השקטה בעצם הוא הבין הרבה משמעויות, כאילו השקט היה מילים שידברו אתו, ושהבצורת התמידית בינו לבין הדובר (בצורת שמשווית לסוג של טאבו נורא בו לא יכולים לחיות בני אדם, טבע שהתעוות) מונעת ממנו לענות להתנצלות הדובר. יתכן שזאת בגלל שהיחסים בניהם פשוט התקבעו, על זה ארחיב בהמשיך. בבית האחרון הדובר מגלה לקוראים שהאנשה לאלוהים היא כיוון שהאלוהים הוא מטפורה לחבר שלו והוא מסכם: יש סוג אחד של מוות בעולם הזה והוא שייך לדממה, ממנו רק יצורים תת קרקעיים נחותים, כמעט לא באמת קיימים כיוון שהם חיים במים באפלה, יתרשמו. בגלל השקט של הדובר, חברו צבר אגם של זעם, אגם זה מסמל את הקשר ויתכן שהיה מלא לפני בצער או סכסוך, אך הזעם על השקט "מילא" אותו. מוות כזה, מוות באגם הזעם על השתיקה, הוא מוות בודד בו הדובר נשכח באפלה של מתחת לאגם. יצורי הים הם כל מה שלא יכול להתקיים וללכת על פני האדמה עם החבר, הם כל מה שנשכח שיהיו ויזכרו אצל הדובר במותו. (כלומר, הדובר יזכור את כל מה ש"לא היה מספיק טוב" בשביל החבר וישווה את עצמו אליהם בעת המוות). החבר מניח חליל שבור, שמסמל את האשליה וחוסר האמון הבסיסי בו, כיוון שאם רצה להפר את הבצורת לא יכל לעשות זאת בעזרת חליל שנשבר (והינה כאן אנחנו חוזרים להתקבעות הקשר ולסיבה שבגללה החבר לא יכל לשבור את השקט של הקשר), הוא נכנע לטבע המקולקל והלא אנושי שלהם ובשקט גמור אפילו בלי להתלונן נכנס לתוך זעמו של חברו, טובע שם ונשכח, במה שיזכר כאפילו לא פגישה, אלא חצי פגישה. פגישתם האחרונה לא הייתה פגישה אמיתית או ראויה במיוחד, כיוון שהיא למעשה רק חצי התקיימה בעקבות הנתק בתקשורת. השיר עצמו בצורה כוללת מדבר על הפגישה האחרונה הזו, ובמשפט האחרון מסכם על מה השיר. קורותיה של החצי פגישה, ולמה הייתה כה טרגית. מצטערת אם זה שיר ופירוש ממש מוזרים והזויים. כעיקרון משמעות השיר היא על הטרגדיה בציפייה ובחוסר הכנות העצמית - אילו הדובר לא היה יוצר ציפייה אצל החבר, לא היה שקט רועם כל כך שנה, לא היה זעם סופני בבריכה, לא היה חליל שבור וכוונות רעועות (לא כנות לגמרי ואחידות) ואולי גם הבצורת לא הייתה מתקבעת. זאת כי אולי במקום בצורת, לחכות למים, היה נוצר קיפאון בקשר - עד שהדובר היה מסוגל ליצור קשר כשפיו ולבו שווים ולהפר את הקללה על הקשר פיזית ביכולת לדבר ולשנות מהות במעשה ולא רק ב"כוונות". יש פה איזושהי כוונה פילוסופית עמוקה לגבי כיצד נכון לעשות דברים, על לחץ ומיהור של תהליכים שנראים לנו בראש "נכונים", רצון עז לאישורים ולעשות דברים אולי נכון, שמוביל בעצם למקום בו בני אדם לא יכולים לחיות, מקום ללא חברות ואמון. אגב, הזעם היה סופני והוא מוטיב חשוב שחוזר על עצמו כיוון שהוא מייצג את הציפייה. וגם ההשוואה של החבר לאלוהים מייצג בעצם את הכוח של החבר העזוב. אותו חבר ננטש בשתיקה ונראה כהצד החלש לכל אורך הדרך, הוא מושפל, מחכה, זועם ולבסוף הדובר מגיע רק לחצי פגישה עם חליל שבור ומת אפילו בלי לנסות לומר משהו. אבל הנקודה של השיר היא שהחבר באיזושהי דרך הפוכה שמתקיימת גם נאמן לעצמו ובשליטה מלאה למרות זאת על הסיטואציה לכל אורך השיר, והדובר הוא זה שאיבד את עצמו ואיבד את אלוהיו. השיר כתוב בנימה מאוד עניינית כהדגשה לניתוק הרגשי שחש הדובר.