פרשת ויגש – איזון והקשבה.

שם השיר: פרשת ויגש – איזון והקשבה.
.
לָמָּה יְהוּדָה הִתְעַקֵּשׁ לְדַבֵּר – לְאוֹזְנֵי הַשַּׁלִּיט הַמִּצְרִי?
הֲרֵי הוּא לֹא יָדַע שֶׁהוּא יוֹסֵף – אָז לָמָּה לְדַבֵּר לְאוֹזְנֵי הַנוֹכְרִי?
וַהֲרֵי יְהוּדָה דּוֹבֵר עִבְרִית,
וְהַשַּׁלִּיט הַמִּצְרִי – דּוֹבֵר עַרְבִית מִצְרִית.
.
אֶלָּא שֶׁגַּם אִם מְתַקְשֶׁרִים – דֶּרֶךְ מְתֻרְגְּמָן,
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְאוֹד נֶאֱמָן,
הוּא עֲדַיִן – לֹא יָכוֹל לְתַרְגֵּם כֹּל סִימָן.
.
הַמְּתֻרְגְּמָן – לֹא יָכוֹל לְהַעֲבִיר אֶת כֹּל הָאִינְפוֹרְמַצְיָה,
לְמָשָׁל אֶת שְׂפַת הַגּוּף, הַהַבָּעוֹת וְהָאִינְטוֹנַצְיָה.
וְלִפְעָמִים טוֹעִים – בַּהֲבָנַת הַסִּיטוּאַצְיָה,
בִּגְלַל שְׁגִיאָה – בָּאִינְטֶרְפְּרֵטַצְיָה.
וְגַם אִם לַמְּתֻרְגְּמָן – אֵין רָצוֹן לְבַצֵּעַ מָנִיפּוּלַצְיָה,
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁפָּשׁוּט קָשֶׁה לַעֲשׂוֹת לָהֶם – טְרַנְסְפוֹרְמַצְיָה.
.
הַסִּבָּה הַשְּׁנִיָּה – לְדָגֵשׁ עַל "אוֹזְנֵי אֲדוֹנִי",
הִיא בַּקָּשָׁה שֶׁשְּׁפִיטָתוֹ תִּהְיֶה 'מְאֻזֶּנֶת' – שֶׁלֹּא יִפְעַל עַל פִּי אִינְטֵרֵס זְדוֹנִי,
אוֹ עַל פִּי אִינְטֵרֵס מָמוֹנִי.
אֶלָּא עַל פִּי צֶדֶק עֶקְרוֹנִי – וּבְאֹפֶן תִּקְנִי.
.
וְהַסִּבָּה הַשְּׁלִישִׁית – שֶׁלֹּא רַק יִשְׁמַע כְּדֵי לְהָשִׁיב,
אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת יַאֲזִין וְיַקְשִׁיב.
שֶׁיָּבִין – שֶׁבְּיָדוֹ כּוֹחַ שֶׁיָּכוֹל מְאוֹד לְהַכְאִיב,
וְהוּא עָלוּל – מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה לְהַחְרִיב.
.
רֻבֵּנוּ – לֹא בֶּאֱמֶת מַקְשִׁיבִים,
וּכְשֶׁמְּדַבְּרִים אִתָּנוּ – אָנוּ חוֹשְׁבִים עַל מָה אָנוּ מְשִׁיבִים,
מְכִינִים מֵרֹאשׁ – טִעוּנִים טוֹבִים,
כְּדֵי לְהַרְשִׁים – כְּשֶׁאָנוּ מְגִיבִים.
אָנוּ כֹּל כָּךְ שְׁקוּעִים בְּעַצְמֵנוּ – וּבְלִהְיוֹת "מַגְנִיבִים",
בְּלָתֵת עֵצוֹת – שֶׁיַּדְגִּישׁוּ כַּמָּה אָנוּ חֲכָמִים וַחֲשׁוּבִים.
וְלֹא מַקְשִׁיבִים – לְכַמָּה הָאֲחֵרִים כּוֹאֲבִים,
מָה גּוֹרֵם לָהֶם – לִהְיוֹת עֲצוּבִים,
וְעַד כַּמָּה מֵחֹסֶר הָאֶמְפַּתְיָה – הֵם מְאֻכְזָבִים.
אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת אֶת הָאֲחֵרִים אוֹהֲבִים,
מַקְשִׁיבִים לָהֶם וּבְרִגְשׁוֹתֵיהֶם מִתְחַשְּׁבִים.
.
וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי מִפָּרָשָׁתֵנוּ,
זֶה לְהַקְשִׁיב – לָזֶה שֶׁלְּיָדֵינוּ?
וְלֹא מְשַׁנֶּה אִם הוּא מֵעָלֵינוּ – אוֹ מִתַּחְתֵּנוּ,
אָנוּ צְרִיכִים לִלְמֹד לְהַקְשִׁיב – לָזֶה שֶׁמּוּלֵנוּ.
וְאִם נִנְהַג עִם אֲחֵרִים – כְּפִי שֶׁאָנוּ רוֹצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ אִתָּנוּ,
אוּלַי יוֹם אֶחָד – זֶה יַצִּיל אוֹתָנוּ?

פירוש השיר: "פרשת ויגש – איזון והקשבה".
.
השיר מתחיל בתהיה, מדוע בתחילת הפרשה יהודה מדגיש שהוא רוצה לדבר לאוזני השליט?
הרי הוא לא ידע שמדובר ביוסף, והוא היה צריך גם ככה לתקשר איתו דרך המתורגמן אז מה זה משנה אם השליט שומע אותו או לא?
.
במהלך השיר מוצגות לכך שלוש סיבות:
1. לא הכל אפשר לתרגם.
יש מילים חסרות תרגום, אך לא הכוונה לכך כי הרי הוא גם ככה חשב שאת השפה העברית השליט המצרי לא מכיר.
אלא שמתורגמן יכול לחזור על הטקסט, להעביר את הפרשנות שלו, אך לא בהכרח להביא את הרוח הנכונה של הדברים.
לדוגמה, אם אגיד את אותן מילים בצעקה או בלחש, זה יכול לגמרי לשנות את הכוונה.
ובנוסף למילים, יש את שפת הגוף וההבעות פנים.
יש מחקרים שטוענים כי רק כ-7% מהמסר שאנו מעבירים בתקשורת בין-אישית מבוסס על המילים עצמן, בעוד ש-38% מהמסר מועבר דרך הטון והאינטונציה, ו-55% דרך שפת הגוף.
.
לכן גם אם המתורגמן אמין, הוא לא בהכרח יעביר בצורה נכונה את רוח הדברים וזה עלול לשנות לגמרי את התוצאה.
לכן יהודה ביקש לדבר לאוזני השליט דווקא.
.
2. הבקשה לדבר לאוזני השליט, היא בקשה שהוא יהיה מאוזן.
ל"אוזני", מלשון איזון.
זאת אומרת, שלא יערב אינטרסים אישיים, כגון ממוניים, כבוד, וכו'.
שיבין שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, שבשפיטה שלו הוא עלול להחריב את משפחתו המורחבת של בנימין.
וישפוט אותו בהתאם לכלל הנסיבות, משפט מאוזן וצודק.
ולא משפט שמונע ממניעים אינטרסנטיים, כגון עוד עבד מוכשר שהוא יכול להרוויח ממנו מיליונים.
.
3. הסיבה השלישית, והיא אולי הכי חשובה, היא בקשה של יהודה שהשליט יאזין באמת, יקשיב באמת, ולא רק ישמע באופן פיזי את הדברים.
זאת אומרת, פעמים רבות אנו שומעים את הדברים ברמה הפיזית, אך לא מקשיבים לכאב, למצוקה, לזעקה לעזרה שמסתתרת בין המילים.
אנו שומעים ברמה הטכנית, אך מאבדים את העומק, את המשמעות.
אגב, שמיעה – מלשון משמעות.
כשאדם שומע באמת, הוא מבין את המשמעות של הדברים ולא רק את התוכן ברמה השיטחית.
יהודה מבקש מיוסף לעשות בדיוק את זה, להקשיב באמת למשמעות הדברים, להבין לאן עלולה להוביל הפסיקה שלו.
.
השיר מסתיים בכך שאולי זו התובנה החשובה ביותר מ"פרשת ויגש", ללמד אותנו את הצורך בהקשבה אמיתית לזולת.
לא מהשפה ולחוץ, באמת להקשיב לתוכן הדברים, למשמעות, למה שנאמר מעבר למילים.
שבמקום להיות עסוקים באיך נגיב למה שהאדם מולנו אומר, נקשיב לדבריו באופן אקטיבי, נבין מה הוא באמת רוצה להגיד לנו, נשתדל להבין אותו כמיטב יכולתנו.
ולא משנה אם מעמדו נמוך משלנו או יותר משלנו, אם זה ילדינו או אבינו, עובד שלנו או הבוס שלנו, צריך ללמוד להקשיב לכולם.
(להקשיב זה לא אומר להסכים עם כל מה שהם אומרים, אלא לנסות להבין למה הם מתכוונים)
הרי אנחנו רוצים שיקשיבו לנו, אז למה שלא נקשיב לאחרים?
ופעמים רבות, זה יציל אותנו מטעויות.
לעיתים, ממש את החיים.
ולא רק הפיזיים.
.
שבת שלום עם ישראל!