עשרת הצדיקים – תרמותיס

היא נולדה עם זנב. פגם גנטי נדיר, שנחשב לקדוש. שמה היה תֶּרְמוּתִיס (מֵינֶקֶת, במצרית עתיקה), על שם אלת הפריון. גם לאלה תרמותיס היה זנב. סמלה היה נחש (δρακωυ).
אלפיים שנה לפני מורגנה פנדרגון, ניחנה תרמותיס בראיית העתיד.

כמו שאר בני המעמד הגבוה, גם נסיכת מצרים למדה את תורת הכישוף. באִצְטַגְנִינוּת (אסטרולוגיה), היא אפילו הצטיינה.

עורם של המצרים כהה, וכך גם עורהּ בדרך כלל. כעת, כשעמדה על היאור, היה צבע העור – לבן. לובן העור היה מחלה. צרעת. מי היאור נחשבו לטהורים ומרפאים. כל שהיה עליה לעשות, הוא לטבול.
המים תחת רגליה האדימו. הדם התפשט במי היאור. צפרדעים ברחו ממנו והלאה. היא החלה להתגרד בחוסר מנוחה. חיות טרף הגיחו מבעד לקני הסוף. הפרות הקדושות מתו ממחלה מסתורית והסריחו. ברד כבד הומטר בזעף. להקת חגבים חיסלה את היבול. הכל סביבה החשיך, עד כי לא יכלה לנשום…

תרמותיס התעוררה בבהלה. היא הבינה שמשהו רע עומד לקרות.

"כל הבן הילוד, השליכוהו אל היאור" הכריז אח'נתון, אביה של תרמותיס. אח'נתון זה, היה פרעה (המלך, במצרית).
אצטגנינַיו של פרעה, ניבאו כי מושיעם של עם העבדים העברי, צפוי להיוולד בקרוב. הוראה זו תבוצע עד שתחלוף הסכנה.

כשהיתה יוכבד, אמם של מרים ואהרון, בחודש השישי להריונה, נולד בנה, שלימים יהיה מושיעם של ישראל.
במשך שלושה חודשים, גידלה אותו בהסתר. משחלף זמן ההריון, הניחה אותו על שפת היאור, בעצתה של מרים.
"יראו האצטגנינים את אחי על מי היאור, ויחשבו שהושלך גם הוא", הסבירה מרים, "הם הרי לא יעקבו אחר כל תינוק שנולד, לדעת מה מצבו".

באותו הבוקר שהושם התינוק על המים, התעוררה תרמותיס מחלום נבואי נוסף. תיבה שטה על מי היאור, ובה – בן.
למרות שְמהּ, אֲיְלוֹנִית היתה תרמותיס (חסרת רחם), ורצתה לגדל בן משלה.
היא הגיעה אל היאור בלווי אמתה, ורצתה לטבול. העקצוץ ביד הזכיר לה את החלום, שלא סיפרה לאיש.
האמה השגיחה על תרמותיס בשבע עיניים. לא נעים. בפרט אם אכן תגלה את בן העבריים שצריך להימצא בסביבה.
"הבי לי מן התמרוקים הריחניים", ביקשה תרמותיס מאמתה. בעצם, היה זה רק תירוץ, שמטרתו להישאר לבד.
לאחר ששלחה את האמה לדרכה, מצאה תרמותיס את התיבה. אך נגעה בתיבה, וכל כאביה פגו. דבר לא עקצץ, כל המיחושים גזו, זנבה נעלם, צרותיה באותו הרגע – היו כלא היו. החֲלָב, שהחל גופהּ לייצר, אישר את תחושתה המוזרה, כי כעת ביכולתה להרות.
תחושת ההתעלות התעצמה כשפתחה את התיבה, ובה שכב התינוק העברי.

לימים, היו מי שאמרו כי אותו הבוקר, ו' בסיון היה – שלושה חודשים בדיוק לאחר לידת מנהיגם הראשון של עם בני-ישראל. טבילתה של תרמותיס נקשרה דווקא לתאריך זה, לשיטתם, כטבילה לשם גרות.

כשמה, 'מינקת', ניסתה להניק את הילד. כאילו ביקש להישאר בטהרתו, סירב התינוק לניסיונותיה. מרים, שהשגיחה על התיבה מרחוק, ניגשה אל נסיכת מצרים, והציעה לה את שירותי ההנקה של אמה, יוכבד. תרמותיס, ללא השגחת אמתה, הסכימה. לאחר שייגמל, יחזור הילד העברי לחזקתה של 'אמו' כהת העור.

שמו של התינוק, 'מוֹאִיאֲסִיס', ניתן לו מפיה של תרמותיס, בת פרעה. 'מואי' במצרית -מים, 'אסיס' – ניצול. בעברית, תורגם שמו ל'משה' – שנמשה מן המים.

חוט של חסד היה משוך על משה, שהכל היו מחבבים אותו. אפילו אח'נתון אביה, אהב להשתעשע בקרבתו של העברי. כיוון שחלפה ה'סכנה' שיוולד מושיעם של העבריים, לא חשד פרעה שמשה – הוא הוא המושיע.
כשלקח משה את כתר פרעה מראשו של אח'נתון, צווה המלך לשרוף את משה. תחנוניה של תרמותיס נשאו פרי, ובפני הילד הושׂמו מטילי זהב מחד, וגחלים לוחשות מאידך. שלח משה הקטן את ידו אל הגחלים, ובאינסטינקט של כאב הכניס גחל אל פיו.
זעמו של פרעה נרגע, אך משה הפך למגמגם.

היו שטענו, כי היה צורך לשרוף את הלשון שנגעה בחֲלב-אם של גוֹיָה, אולם אם טבלה לשם גרות, הרי שכבר השתייכה לעם הנבחר.

גדל הילד, הואשם ברצח, וברח ממצרים.
החלום אודות בנה, שברח למִדְיָן, לא היה מפתיע. נבואת חלום – גם היא לא היתה זרה לה.
"גידלת את בני כאילו היה בנך. על מסירות זו, קורא אני לך – בִּתִי".

כשיצאה תרמותיס ממצרים, יחד עם בנה מנהיג עֲם העבריים, החליפה את שמה לזה העברי – בִּתְיָה.

בתיה בת פרעה, היתה הרביעית שזכתה להיכנס בגופה בין שערי גן העדן.