עשרת הצדיקים – שליחות

האיש כהה העור, הוביל שיירת גמלים בלב הנוף המדברי, תחת השמש הקופחת. יעדו היה העיר הגדולה, ארם נהריים.
לעת ערב, הגיעה השיירה אל הבאר אשר בפאתי העיר.

"אליעזר", פנה אברהם אל עבדו הכנעני, "שליחות יש לי עבורך, לארם נהריים. העיר בה גדלתי, ושם נמצאת משפחתי. משם תיקח אשה ליצחק בני".
אליעזר, העבד הנאמן, ידע כי אדונו סומך עליו. מאימתי נשלח עבד לארץ רחוקה?

לאחר שהבריך את הגמלים והתמקם לשהיית לילה, נשא האיש תפילה.
"אלוהֵי אדונִי אברהם, עשה נא חסד עם אדונִי. הנה יוצאות בנות אנשי העיר לשאוב מים, ובהן, גם זו המיועדת לבן אדונִי לכלה. אבקש מן הבנות לשתות, וזו אשר תשקה גם את הגמלים, תהי האחת אשר אותה חיפשתי".

ביקש אליעזר לנצל את ההזדמנות, ולקחת את האשה המיועדת – לעצמו.
חלילה, לא למעול באמון אברהם, אלא בדיוק להפך – לקבל את ברכתו.
"ואם לא תרצה האשה ללכת אחרַי, האם אביא את בנך אלֵיהַ?"
"ברור שלא. אסור ליצחק לצאת מגבולות ארץ כנען".
"אם כך, אולי אוכל לקחת אותה לעצמי?"

אך סיים אליעזר את תפילתו, הגיעו בנות העיר אל הבאר.
ביקש העבד מן הבנות מעט מים, כי צמא הוא מן הדרך. זו חייכה, זו התעלמה, זו קיללה…
בכל זאת, אחת הבנות הסכימה לשאוב עבורו. לא זו בלבד, אלא גם לגמלים שאבה.

"חלילה", כעס האדון, "ארוּר אתה, שכבר קילל נח 'ארוּר כנען, עבד עבדים יהיה לאֶחָיו', וברוך בנִי, שיִירַש את נחלתי. אין גזע ארור מִדָּבֵּק לגזע ברוּך".

'אכן', חשב אליעזר, 'בעלת חסד שכזו, ראויה לאדונִי גומל החסדים'.
הוציא העבד משּׂקוֺ שני צמידי זהב, והעניק לה בשם אדונוֺ.
"בת מי את?"
"בת בתואל אנוכי, ממשפחת נחוֺר", ענתה.
"ברוך אלוהֵי אדונִי אברהם", הודה, "אשר לא עזב חסדו מעִם אדונִי".

"תן לי את מילתך", הוסיף אברהם לאחר המתנה קצרה, "שתעשה אך את אשר ציוויתִּי. אם לא תרצה האשה לבוא – נקי אתה מן השבועה".

רבקה הנרגשת, שזה אתה נודע לה כי עבד דודהּ הוא האיש שהִשקְתָה, הביאה אותו אל ביתה, והציגה את האיש בפני המשפחה.
לאחר דין ודברים, הסכימה רבקה לבוא עם אליעזר אל ארץ כנען.

נשבע אליעזר בַּמילה, שיעשה כדבר אדונוֹ.
"יברכך האלֹהים, נאמן ביתי דמשּׂק אליעזר. לך לשלום וחזור בשלום. ישמורך האלֹהים ויחיֶי בכל אשר תלך".

נאמן היה אליעזר. על-אף דברי אברהם, ביצע נאמנה את שליחותו, והביא את רבקה אל יצחק.
זכה העבד, וברכת אדונו עודנה מתקיימת.