עשרת הצדיקים – נעליים

היה זה מחזה מרהיב. שיח קוצני בוער באש, אך לא נשרף.
משה, רועה הצאן, קרב אל הסנה על-מנת לראות זאת מקרוב.
"של נעליך מעל רגליך", הרעים קול שנשמע כאילו מתוך האש.
משה הביט סביב. ייתכן שהקול דיבר אליו? מי הדוֺבר? אולי זה רק דמיון?
"משה", הרעים שנית הקול מן הסנה.
"מי זה?" שאל משה, וניסה להִזכר אם שוב טעם בטעות מצנצנות הכשפים של חמִיו.
"חלוץ את נעליך משה. המקום בו אתה דורך – קדוש".
'טוב נו', חשב משה לעצמו, 'גם אם זה לא חלום, אף אחד לא רואה. שיהיה'.

משנגעו כפות רגליו בחול המדבר, נפקחו עיניו למחזה נוסף. מבעד לעֶשֶן הסנה הבוער, הופיעה תמונה חיה בלווי קול. לו היה הדבר בימינו, היינו מכנים זאת סרט.

בתמונה, סנדלר צעיר עסק במלאכתו. על-פי לבושו של הסנדלר, כליו העתיקים ומראה מקום בית-מלאכתו, ניתן היה להבין כי היה המעשה בימי קדם, עוד קודם המבול.
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אמר הסנדלר לפני כל תפירה ותפירה.

"חנוך", פנה מבוגר יחף אל הסנדלר.
"הנני, אבי", ענה הסנדלר, הניח את כליו, ונעמד.
"לשווא אתה מכלה את ימיך ושנותיך. מלבושי כף הרגל – אין אשר חֲפץ בָּם".
"נעליים ייקרֵא שמם, אבי. לעת הזאת – אמת דיברת. עת כי יגדל מתושלח, בני בכורי, כל ילוד אשה ינעלם. נאום חנוך בן ירד". טפח חנוך קלות על לוח לבו.
"בשכר מה תאמר את זאת? הרי כי כן, זה שתים ושלושים ומאת שנה, מאז הולֶדֶת את מתושלח. הלקח איש את מנעליך?"
"עד כי יבוא איש לקחתם, אנוכי אנעֲלֵם. אין דרך החמור לנעול הנעליים, יען כי אל החוֹמר עיניו. אנו, בני אדם נחנו, חלק אלוהַ ממעל. אל תהא הליכתנו כדרך החמור. הבדל תבדיל הנעל, בין רגלינו לבין האדמה. יען כי אל השמים עינינו, ורוח אלוהים בנו".

התמונה נמוגה ממסך העשן, ובמקומה הופיע הפסוק "ויתהלֵך חנוך את האלֹהים, ואיננו כי לקח אותו אלֹהים".

'מעניין', חשב משה, כל המכשפים והחרטומים שהכיר, מילדותו ועד היום, כולם היו יחפים.
כעת, מול הסנה הבוער, גם הוא היה יחף.
נעל משה את נעליו, והתמונה ממסך העשן – נעלמה.

מטרת הנעל, כפי שהבין ממה שראה, להפריד בין קודש לחול. ברם, המקום בו דרך – קדוש, ועל-כן יש לחלוץ את הנעל. זאת, על-מנת להתחבר אל הקודש.