עשרת הצדיקים – בשורה

"עוד יוסֵ-הֵף חַה-הַי, הדוד שנֵה-עֵלם", פיזמה לעצמה שֶּׂרח, "הוא שליט מִצרָה-אִים, מכַלכֵּל את כולם".

שרח מעולם לא הכירה את יוסף, דודהּ האבוד. את שמו לעומת זאת, שמעה גם שמעה. סבא מעולם לא הפסיק לְבַכּות את היעלמו של בנו האהוב.

היה זה רב-שיח של חרשים. אחד-עשר אחים, לאחר עשרים ושתים שנה שלא ראו את אחִיהם, נדרשו לבשר לאבא אודות בנו, שהיה כעת מושל מצרים.

"הוא יקבל התקף לב!"
"צריך לומר לו בעדינות"
"כל מה שיוסף עשה לנו שם, לא ישתווה למה שמחכה לנו עכשיו"
"הוא לא יאמין לנו…"
"הוא יקלל אותנו…"
"איך? איך נודיע לו?"

אשר, אחד האחים, ישב עם בִּתו הקטנה, שרח, וניסה לטכֵּס עצה. כל רעיון שניסה להפריח, בוטל במחי יד. שרח לא נשארה אדישה. את שמו של דודהּ – כבר הכירה היטב. ערגתו של יעקב, סבה האהוב, ליוסף האבוד – גם היא לא חדשה.

"אני אספר לסבא", אמרה הקטנה.
"מתוקה, זה לא משחק", ענה לה אבא, "סבא מאוד מבוגר, והבשורה עלולה…"
"התקף לב, התקף לב", קטעה אותו הילדה, "אני יודעת".
"זה כן משחק!", הוסיפה לאחר הפוגה קלה, "אני אשחק, וסבא ישמע אותי משחקת!".

"עוד יוס-הף חה-הי, הדוד שנה-עלם", פיזמה לעצמה שרח, "הוא שליט מצרה-אים, מכלכל את כולם".
לבו של יעקב, החסיר פעימה. הוא לא האמין למשמע אזניו.
"שיהיו לך חיים ארוכים, שרח, בדיוק כמו שיוסף בְּני חי".

במשך שבע עשרה שנה, נקשרה שרח ליוסף בעבותות.
בגיל מאה ועשר, נפטר יוסף לפני כל אחיו. שרח היתה זו שעקבה אחר ארונו, בטקס הקבורה המצרי.

ברכת יעקב הוסיפה ונתקיימה מאתיים ועשר שנה.
כשביקש משה רבנו לקחת עימו את עצמות יוסף, היתה זו שרח שהצביעה עבורו על מקום הקבורה.

עד ימינו אנו, לא ברור אם ברכה היתה זו, או שמא קללה. שרח בת אשר – עודנה חיה.