מאמר על איך שהחיים נראים

תוכן סיפור הסרט, "הנס על ההדסון", מספר על טייס שביצע נחיתה מסוכנת ביותר, בניגוד להמלצות מגדל הפיקוח, בשל תקלה במטוס.
אפס הרוגים.
במשפט שנערך לו עלו טייסים אל הדמיית מחשב על מנת לבדוק האם היה מסוגל לבצע בהצלחה את הנחיתות שהציעו במגדל הפיקוח (כי, טוב  אתם רואים, ההדסון זה נהר ומכאן שביצע נחיתה על המים. מגדל הפיקוח הציע לו להסתובב חזרה על מנת לנחות על היבשה). הטייסים עלו אל ההדמיה בעת המשפט, וכך שוחזרה תקרית התקלה בהצלחת נחיתתם על הקרקע.
הטייס בתגובה לא קיבל את מסקנות ההדמייה: השופטים הסבו אליו עיניים והוא אמר בקול חד מלא מרירות: "אפשר להיות רציניים כבר?". שקט השתרר באולם וטרם עת שוכנעתי כי השתבשה עליו דעתו, ענה לאחד השופטים: "המרכיב האנושי חסר פה."
כך עלתה הדמייה נוספת שוב למסך. הטייסים, (לאחר שהתגלה באופן מגוחך שתרגלו את אותה הדמייה 17 פעמים מראש לפני) קיבלו הוראה לחכות 14 שניות עד שיבצעו את פעולת הנחיתה; 14 שניות ששימשו את הטייס וטייס המשנה לחשב את הנתונים לפניהם ולסלק את הבלבול של הלחץ שנובע מן הסיטואציה. לא היה סיכוי לבן אדם לפעול ישר מתחילת התקלה, לפני האבחון שלה, לכן רק רובוט היה יכול להנחית את המטוס הזה ללא פגע. המרכיב האנושי היה חסר בתרחיש הראשוני שההדמייה הרכיבה, ובתרחיש בו חיכו 14 שניות המטוס לא הצליח לנחות על הקרקע באף אחד מן נסיונותיהם של הטייסים.

המרכיב האנושי נראה דל יחסית כשאנחנו מסתכלים על אירועי חיינו. כשאנחנו מספרים סיפורים, אנחנו מספרים את רצף הנסיבות שהביאו אותנו לנקודה מסויימת, אבל שוכחים את העובדה שהם לא הגורמים המכריעים שהביאו אל התוצאות בסוף. לדוגמה: הייתה זו הנחישות שגרמה לך להתקבל לעבודה , דרך ראיון עבודה, לא הראיון עבודה עצמו. לכן יהיה נכון יותר לספר סיפור על נחישות במקום על ראיון עבודה. הייתה זו החולשה שהפגנת שגרמה לאנשים להפגין מולך חוזק, לאו דווקא הימצאות אינטראקציה דווקא איתם. לכן הסיפור יתמקד במי שאתה, ולא באיפה במקרה מצאת את עצמך.

ידיד שלי לא מזמן כתב סיפור על החיים שלו. הוא הצליח באופן כישרוני למדי לתאר איך כל דבר טוב במהלך חייו יורד לטמיון לאט. הבעיה הייתה שהוא השתמש במכשולים כדי להצדיק את תוצאת הסיפור – שמסתכמת בתחושת עגמומיות עד רגעו האחרון.
במבט ראשון אין שום מניע מן המכשולים הללו להתממש במציאות למעשה של כל אחד וסטטיסטית ישנה סבירות שיתקיימו בחייו. אבל מכשולים הם אינם המשתנה שאליו קשור סיפוק – יש אנשים שהתמודדו עם הרבה מכשולים והם מסופקים כמו שיש אנשים שהתמודדו עם הרבה והם לא.
לנישואים רעים יש תשובה בשם גירושים; מחסור בעבודה רבים פתרו עם הסבת מקצוע; שינויים דרסטיים באמצע החיים הם בעלי סבירות גבוהה בכל מצב, וככה מצטברים בדיוק המכשולים שהציג לכדי בעיות שכל אחד מאושר סובל או סבל מהם. אז במה כן תלוי הסיפוק?

נסיבות מובילות אנשים שונים לכדי מחשבות שונות, מעשים שונים, רגשות שונים – ולפיכך תוצאה אחרת. כך גם נסיבות שמכשילות אותך בדרך ליעד, יובילו כל אדם למקום אחר בסכלת שכוללת כל תוצאה אפשרית.
הידיד בנה את העתיד שלו בסיפור תוך כדי זה שהוא יוצא מנקודת הנחה שברגע שרצונותיו יפגשו במכשול בדרך להתממשות, הוא ירגיש בדיוק כמו איך שהוא מרגיש בעת שהוא כתב – חסר מוצא, כנוע וחסר אונים (עד הרגע האחרון שהוא מת בסיפור). כל זה בעצם בלי לקחת בחשבון את העובדה שתכנון מרחוק איך אירועים ישפיעו עליו בעתיד (מתוך נקודת מבט של רגשותיו בהווה, ולא מבט מעמיק יותר אל הנטיות והפנימיות שלו שהן אלו שיעצבו את החוויות בהכרח בהמשך ואותן הרבה יותר סביר לחזות) זה בדיוק כמו לנסות לבצע הדמיית מחשב לחיים בלי לקחת בחשבון את הגורם האנושי.

למשל, אם אביט בהסתכלות דומה לשלו אל העבר שלי כאילו מדובר דווקא בעתיד, אראה איך הרגשות שלי בהווה חוזים בצורה קיצונית את ההפך הגמור מן מה שקרה לי באמת. לדוגמא- אני זוכרת כי חוסר יכולת ללמוד לקרוא גרם לכל המומחים לייעץ לשלוח אותי לבית ספר למוגבלים כי "אין לי תקווה להצליח". מכשול חוסר יכולת הקריאה בגיל בו הייתי ביחד עם דעת המומחים מצייר לי עתיד נוראי ללא כל עיסוק ומקצוע המלא בדידות,נחיתות ודיכאון,- בהרגשתי כעת. אך למרבה הפלא אני נזכרת שעתיד זה כלל לא התקיים. המרכיב האנושי באותה העת שלא יכולתי לחזות עכשיו מראש כשניסיתי היה הרבה יותר חזק מן הנסיבות עצמן שנראות כמו הרגשת דיכאון מתוך חוסר ההצלחה. בפועל בתור אדם חמקמק קיבלתי שבחים מן מורים שהיו עיוורים אל הקונדס שלי, עד שהדבקתי את פער הקריאה.

אם כן, המרכיב האנושי היה הרבה יותר חזק מן הנסיבות שהיו אמורות לבסוף לעורר רגש שלילי בטוח. סביר הרבה יותר שמה שיקבע את מידת הסיפוק שלך יהיה מי שאתה. מי שאתה ישפיע לאורך כל הדרך, הרבה יותר חזק, על נסיבות שבאות הולכות ומשתנות (בסוף הנסיבות מתאימות את עצמן אלייך וכך נוצר השימוש בביטוי "מצאתי את מקומי" או "שיגרה טובה").

אם כך, אז זה הסיפור שאני רוצה לספר לכם – סיפור על נפש של בן אדם. פה אני מאמינה שטמון הסיפור האמיתי. אמעיט לספר מה סביבו, כי נסיבות כגון מכשולים נעשים קטני השפעה לעומת מי שהוא. זהו הסיפור האמיתי והרלוונטי של 'מי' שעומד מאחורי 'מה' שאנחנו. אני מאמינה שהפנימיות משפיעה ומעצבת את החיצוניות שלך. דוגמאות- אנשים עם פנימיות מובילה ימצאו את עצמם הרבה פעמים "בראש" או "במרכז". נשים מוכות ימצאו פעמיים גבר מכה, מה שסותר סטטיסטיקה שלא מתחשבת בגורם האנושי.

אם הסיפור שלו נשען על העובדה שהוא לא מצליח כמו שדמיין במתמטיקה בתיכון – זאת לא אדע. האם הסיפור שלו זה מסע חסר סיכוי אל מול נסיבות? ואולי בעצם הוא ניסה לתאר את המצב המושלם, לאופי הפנימי הפגום שהוא סבור שיש לו, מתפרץ החוצה אל העולם ומותיר אותו חלש מבחוץ כמו שהוא גם מבפנים? האם הוא סבור שכל מה שקרה לו בסיפור ההוא זו תוצאה ישירה של מי שהוא? ושכל דבר טוב שיתחיל יסתיים בדיוק באופן הזה של אומללות (בגלל שמה שיש בפנים מנצח כל נסיבות)? או שהוא מאמין שאם יתגלה כעילוי מתמטי, לדוגמה – יוכל להיות מסופק עד מאוד? אם הוא מאמין שסוף הסיפור שלו (עגמומיות) יוכל להשתנות בעזרת מזל, הרי שסיפורו לא יכול להיות ניבוי טוב של העתיד שלו. אם יהיה אומלל בתרחיש שהמציא, יהיה אומלל גם במידה והחיים ישחקו לידיים שלו – פשוט כי הוא אדם כזה אומלל. הנטיות שלו יתגברו על כל רגש שהוא מניח שירגיש בסוף.

ישנם שני סוגים של אנשים בעולם – השורדים והלא שורדים. מי שהפנימיות שלו הובילה אותו למצב רע רגשית, נכחד ולכן רוב הבעיות בנושא היום, בתחום הפסיכולוגיה, מסתכמות בפחד מן מימוש העצמי. אדם אותנטי, תקשורתי, חכם שפועל על פי תחושותיו הוא בדיוק האדם שימצא את עצמו בסוף בסביבה האופטימלית לו. למשל – מבין כל האנשים הרבים שיראה בחייו, יבחר להעמיק קשר ולהתחתן דווקא עם מי שהוא אוהב. רוב האנשים פוגשים מהלך חייהם באדם שהם רוצים לבלות אתו את חייהם. אם מישהו בחר דווקא בבן זוג חסר אהבה כלפיו שיגרום לו אומללות, לא הייתי מאשימה את המזל שלו, הייתי אומרת שיש סיבה שהוא בחר דווקא באדם כזה, סיבה פנימית יותר שהוא צריך לפתור עם עצמו. אולי הוא לא אוהב את עצמו מספיק כדי לבחור במישהו אחר? אולי פעל מפחד מסויים להישאר לבד? כי המקרים בהם לא מוצאים לעולם אדם אוהב להעביר אתו חיים נדירים בהחלט.
אפילו בעת מוות פתאומי של אדם שהכיר, סביר שאדם לא יסיים בתור אדם עצוב סטטית את חייו. הנטייה שלו לא תהיה להישאר עצוב לעד.

14 שניות של הערכת מצב אנושית בעת התרסקות מטוס, זו נטיית הידיד להקיף את עצמו באנשים שאוהבים אותו, הנטייה שלו להנות מאירועים חברתיים פשוטים ללא אלכוהול עם אנשים שיש לו איתם עניין משותף והם מצחיקים אותו, הנטייה שלו להיות כנה, מצחיק, הנטייה להשקיע בנושאים לימודיים שהוא בוחר , לא להיות דחוי חברתית, הנטייה להיות פרקטי. יש לו נטייה להשתנות בפרק זמן קצר הרבה, כי הוא מסתגל ופתוח.
אני חוזה לו עתיד די מאושר,לא משנה עם מה יתמודד, הוא חכם ,מסתגל ובעל כושר רצון נהדר ויכולת להיות ריאלי.
סיפורי עט די נוראיים על פשרות בחיים כנראה ילוו אותו עוד קצת. הוא לא מרבה להיות מודע מדי לתחושות והוא לא אוהב שינויים חדשים. אלה יבלו אתו גם כן במשיך ויכולים להיות בעייתיים , אבל לא במידה שתהרוס את חייו.
לא צריך לפחד להגיע ל"תחתית". זו תחנה שיש כמעט לכל אחד בחיים בכל מקרה, היא מעולם לא עצרה אף אחד.