לי זה לא יקרה-סיפור אמיתי

מכירים את זה שאתם בטוחים ש..״לי זה לא יקרה״? אז גם אני חשבתי ככה.
שבוע שלם שכל החיים שלי הלכו בדיוק כמו שרציתי כל דבר שרק ביקשתי קרה ובאמת הייתי שמחה,חייכתי חיוכים אמיתיים אחרי תקופה ארוכה שלא הלכה בקלות.
יום שישי, לחברה ממש טובה יש יום הולדת אנחנו מחליטים לנסוע כל החברים לים לחגוג טיפה והדבר האחרון שאני יכולה לחשוב עליו זה שהחיים שלי הולכים להשתנות..
נסענו בערך 4 רכבים היינו הרבה התיישבנו התמקמנו , בכניסה לחוף היה שלט שלא ייחסתי לו כל כך הרבה חשיבות .
אז מוזיקה בירות חטיפים ים מטקות נרגילה מה היה חסר לנו? נכנסנו למים שחינו עשינו שטויות יצאתי היינו קצת על החוף עשינו תמונות ואז אני ועוד 4 חברים החלטנו להכנס שוב , היו גלים גדולים היה כיף כל שניה צחקנו על מישהו אחר כשכיסה אותו גל.
פתאום לא עברו כמה שניות וכל אחד היה במקום אחר, נסחפנו , הגלים היו חזקים וכל אחד ניסה לחזור לחוף
אני נסחפתי הכי רחוק בקושי ראיתי אותם באופק, התחלתי להלחץ ובלי לשים לב גל ענק כיסה אותי נכנסתי לפאניקה ניסיתי לנשום עוד לא הספקתי לצעוק לעזרה וגל נוסף הטביע אותי במשך חמש דקות אפשר לומר שנלחמתי על החיים שלי בנסיון לנשום אחרי כל גל, השיער כיסה לי את הפנים וראיתי שחור התחלתי להתייאש צעקתי לחברה שלי בשם בתקווה שתשמע שתוכל לעשות משהו אבל הכל היה אבוד הייתי רחוקה מידי היה לידי עוד מישהו הוא כנראה גם איבד שליטה וביקש ממני עזרה אבל לא יכלתי לעשות כלום בשבילו התחלתי לחשוב שזהו, זה הסוף אני הולכת למות באמת חשבתי ככה אבל לא וויתרתי ניסיתי לנשום למרות כל המים שבלעתי הצריבה בגרון לא עזרה והעיניים שרפו, כל השרירים כבר התעייפו אבל לא רציתי למות.. פתאום ראיתי מישהו שוחה לכיווני זה היה אחד מהחברה שבאו איתנו הרגשתי כאילו חזרה לי הנשימה הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהכל בסדר ותכף נהיה על החוף אבל הייתי היסטרית וכל מה שחשבתי עליו זה האוויר שחסר לי בריאות.
הוא תפס אותי וכל פעם שהגיע גל הוא דחף אותי כדי שאגיע אל החוף הרגשתי שגם הוא מתחיל להתעייף ואז חבר נוסף הגיע אלינו הוא תפס אותי והמשיך לעזור בסופו של דבר הם הצליחו להוציא אותי על הדרך גם את הבחור שראיתי מקודם, יצאנו מהמים ולא הצלחתי לנשום כמו שצריך התחלתי לבכות, במים לא היה לי זמן לבכות הייתי צריכה להלחם אז כשהייתי על החוף הרשתי לעצמי . החברות באו חיבקו אותי וניסו להרגיע התפרקתי.. המחשבה שיכלתי למות חילחלה בי וגרמה לצמרמורת.
ישבתי קצת נרגענו והתחלנו להתקפל, בדרך לרכבים הסתכלתי שוב על השלט הגדול שעמד שם ״חוף לא מוכרז לרחצה אין שירותי הצלה במקום זה טבעו למוות בשנה האחרונה 10 מתרחצים״
עברה בי צמרמורת היה יכול להופיע שם מספר אחר ..
במהלך הנסיעה ניסיתי לחשוב קצת על מה שקרה ולא עיכלתי כלום הגעתי הביתה והחלטתי לא לספר להורים לא רציתי להלחיץ אותם אז נכנסתי להתקלח ונרדמתי לחצי שעה כשהתעוררתי אמא שלי אמרה שכשהיא נכנסה לחדר היא ראתה אותי מתפתלת מתוך שינה ואמרה שכנראה היה לי סיוט , אפשר לנחש על מה חלמתי..
החלטתי לא לתת לזה להשפיע עליי וניסיתי לשכוח מהכל, לא רצינו לבאס את ילדת היום הולדת אז יצאנו בערב לפאב שתינו קצת היה כיף ואחרי שמיצינו חזרנו לאוטו, לכולנו היה מצב רוח אז לא רצינו לחזור הביתה.. הלכנו לשחק סנוקר הצטרפו אלינו עוד כמה היה נחמד סיימנו וכשיצאנו משם חבר התקשר ורצה שניפגש אז נסענו אליו, הוא גם היה עם חברים
יצאנו מהאוטו אמרנו לכולם שלום דיברנו קצת ואז ראינו את אותו אחד שהתקשר קודם יושב במושב של הנהג באוטו יש לו רשיון אבל לא נגמר לו המלווה לילה עוד לא הספקנו להגיד משהו והוא כבר התחיל לסוע ולעשות שטויות צפר שם מוזיקה עשה סיבובים בשכונה , כולנו עלינו למדרכה וכאילו לא הספיק לי מה שחוויתי באותו יום הוא ניסה לעשות רוורס ומשהו התפקשש ונכנס במדרכה, שמעתי בום, צרחות, בכי ראיתי שחור הרגשתי כאילו אני עפה באוויר במשך חצי דקה ראיתי ניצוצות מול העיניים אלה היו הרסיסים מהשמשה , בום נוסף נזרקתי על החומה פתחתי עיניים מצאתי את עצמי על הרצפה מלאה ברסיסים , לא קולטת מה קרה הרגע.
תפסתי את הראש והתחלתי למלמל לעצמי ש״זה לא קרה עכשיו אין מצב זה לא קרה..״
כולם רצו אליי לבדוק מה איתי ואני הרגשתי שכל העולם נופל עליי צרחתי על כולם שיתרחקו ממני ולא נתתי לאף אחד להתקרב אלי אחת השכנות במקרה הייתה חובשת ניסתה להתקרב לעזור לי אבל הרחקתי גם אותה ולא הפסקתי למלמל ש״זה לא קרה לי עכשיו זה לא קרה..״
בסוף היא הצליחה להתקרב אליי והתחילה לטפל בי היא הורידה ממני את הרסיסים ושמה יוד על הפצעים שנוצרו מהמכה של החומה, שרף לי אבל עדין לא הבנתי מה קורה ראיתי אנשים מולי גירשתי את כולם וקראתי ל2 החברות שלי, הייתי צריכה אותן לצידי לא הפסקתי לבכות .. הזמינו אמבולנס ומשטרה, הכל התחיל להסתבך העלו אותי לאמבולנס פתאום זה שהיה לצד הנהג התעלף (בעל הרכב) לקחו גם אותו , הכאבים הרסו אותי חברה שלי עלתה איתי ולקחו אותנו לבית חולים .
כל הנסיעה התחננתי שלא יספרו להורים שלי הפרמדיק שאל אם יש לי 18 ומרוב שלא רציתי שההורים ידעו שיקרתי ואמרתי שכן אחר כך הוא לקח את הפרטים שלי והקליד אותם בטאבלט הזה שלו ״אין לך 18..״ התחלתי לבכות שוב , הוא התחיל לחטא לי שוב את הפצעים הפעם זה שרף עוד יותר , בכיתי.
הגענו לבית חולים נכנסתי למיון ממש כמו בסרטים ראיתי את המנורות על התקרה עוברות במהירות כשאני על המיטה עם הגלגלים. האחות הגיעה, התחננתי אליה אבל זה לא עזר.. התקשרנו לאמא שלי היא הייתה בעבודה סיפרנו לה הכל היא נכנסה להלם אבל האחות אמרה לה שכרגע תשאר בעבודה ואם נצטרך אז נקרא לה.
עשו לי א.ק.ג , צילומים לצלעות וזריקת טטנוס הכל היה תקין, האחות חיטאה לי *שוב* את הפצעים ולא יכלתי לסבול יותר את הכאב . נשארנו בבית חולים עוד שעתיים עד שאמא שלי באה לקחת אותי בזמן הזה חברות שלי נשארו איתי ואפילו באו עוד כמה חברים מודאגים לראות שהכל בסדר אחד מהם היה זה שעזר להציל אותי בים.. הם הלכו, הכרנו מישהו שהיה במיון הוא שבר את היד אחלה ילד הצחיק אותי קצת.. אמא שלי הגיעה ונסענו הביתה
הייתי במיטה ולא הפסקתי לבכות לא עיכלתי את העובדה שכמעט מתתי פעמיים באותו יום, למה דווקא אני? מתוך כל האנשים שהיו ב2 המקרים למה דווקא אני?
היה בי הספק הקטן אם להודות לאלוהים על כך שאני חיה או להתמרמר על כך שכל זה קרה דווקא לי , ברור שכרגע אני מודה לאלוהים על הכל אבל מ״לי זה לא יקרה״ הגעתי למצב של ״זה קרה לי פעמיים״ הזוי אחלה יום הולדת שבעולם הייתה לחברה שלי מה שבטוח היא לא תשכח אותה לעולם.. וכנראה שגם אני.
חג שמח!