חוויה דתית

שטחתי על הארץ ותפילה התפללתי. החרוזים, החריצים שבין המרצפות, גשם קר מטיח עליי. אף משיק לאבן, כותל. אם רק אוכל, לתחוב פתק, בחריצים שבין הפסיעות של תל אביב. גדלתי בחברה רעה, גדלתי בבית שלא ידע את אבותיו, שלא שמר שבת, שלא לימד קודש. החרוזים של תהילים זרים על שפתיי, אבל ללב הם לא זרים. אני יהודי, ניצלתי. נצר לאברהם. נצר ליעקב. שרה אימנו. ישתבח שם השומר על כל ישראל המצמיח לחם מן הארץ המוריד גשם על גגות הקיץ ועל המזגנים ועל האנטנות, אמן.
השכינה, כנף שבורה, תגן עליי מפני הגשם. היה לי לסוכך ולמטריה. היה למורה, נורה, שמונה קנים, ועוד אחד שלא כלה. אליי, אליי דיברה השכינה. נגיעה, יש בי, של הגוף, האלוהות, מרקורי שמיים וארץ. תיגע, תיגע בי.
ביי תיגע.
אלוהי עם ישראל.
מי יתן והתפילה והתחינה יהיו כמשקל, כמטבע בפיו של המלאך שנושא את חטאיי אל מעלה. את חטאיי, וגם את תחינתי למחילה. ביום אחד, אביב סגריר, של תל, בבוקר לח, לקראת הליל, גיליתי שיש תקוה, שיש שם אל. אדוני. יותר לא אשכח את הדרך הנכונה. הבנתי, שהכל, כל כל מה שצריך, זה לשמור, ולהתפלל.