קדחת בתחת

חרא חרא חרא חרא חרא, יש לי ע מחר להגיש עבודה ועד יום שלישי עוד אחת. טוב סליחה, אסור לי לחשוב על דברים כאלה. לא שבאמת חשבתי אותם באותו זמן שהתהלכתי בחוץ. כרגע אני רק מנסה לשזר את אותן מחשבות נהדרות, מחשבות שתמיד, אף -פעם, לא חוזרות אלי. השבת, אחרי הרבה זמן שלא ראיתי את הדגים שלנו, שבתי אליהם. רבקה מתה, מנחם עוד גדל, ונתנו לשאר עוד שמות: לבנה וזורו. מנחם, עם כמה שהוא שמן הנקאי הזה, לא יכול לאכול את כל הירוקת והלכלוכים שבבריכה, מסכן. למה זה ככה, שרק בשבתות כשאני ספק על סף מוות או אלמותיות, באות אלי המחשבות המעצבנות האלה, היפהפיות ורגעיות שאני יכולה לטרוף, כאילו בחיים לא אכלתי דבר. ואז במוצש אני שבה לחיים, לא שאלו באמת חיים. כלומר, הם חיים, פשוט אני לא החיה בהם. אני יותר דוממה בהם. הם לא חיים בי, הם חיים כשלעצמם בבועה ורודה, חסרת ירוקת. מה הייתי עושה בשביל ירוקת, מה הייתי עושה בשביל קצת ירוקת.