מי אתה המטפס לגבהים?
בשמים שהיו כחול גדול עמדו הר אנשים
מטפסים לגבהים
עקב על כתף
יד תומכת רגל
שואפים לכחול הגדול.
כולם מכירים את כולם. כולם משפחה. כולם חברים.
פתאום הם רואים איש זר עולה מעלה. שואלים:
מי אתה המטפס לגבהים?
למה אתה כל כך שונה מאיתנו? על כתפי מי הגעת? הוא עונה:
אני אני, ובאתי על כתפיי שלי (כתפיי שלי!) בכוחות עצמי.
ואז הוא מפטיר התנצלות, נורא ממהר, וממשיך מעלה.
תגובות (4)
זה ממש ממש טוב!
חחחחח הבנתי. הייתי מוסיפה איזה תיאור שמעיד על כך שאולי זו אשליה או חצי מהאמת, כדי שהפואנטה תהיה פיקפוק בהאם זה יכול להיות ולא בהסכמה מוחלטת עם כך שכן. כמו – וכמו מתוך חלום… ואולי הם דמיינו…. ולפתע היה נדמה… סתם, מה שאני חשבתי (:
אהבתי ממש.
תודה על התגובות, שמח שאהבתם!
– אוליב, מה שאת אומרת הוא מאוד נכון, אם (ויש פה "אם" מתקיל) את רוצה להביע מסר של פקפוק. אבל הכוונה המקורית הייתה להפך: התרסה כנגד המוסד הזה של "אנושות", שכאילו בא להגיד לך שאת לא יכולה לעשות שום דבר שהוא בעצם שלך באמת, כי הכול – הטכנולוגיה שאנחנו נהנים ממנה, התרבות שאנחנו צורכים, הדעות שלנו, המילים שבפינו, הכול הם תוצר (ורכוש) של האנושות הגדולה הזאת, שמאפסת את האדם הבודד.
זה כאילו להגיד: זין! תראו איך בנאדם אחד לבד יכול ליצור את עצמו לבד ולהצליח יותר מכל המיליארדים שלכם יחד.
רק מחוץ לטסקט עצמו, במעמד אחר לגמרי, באחרית דבר, מגיעה ההתפכחות, הפקפוק באשליה הזו. אבל זה כבר לא חלק מן הטקסט ומן המסר. (או שכן, ואת צודקת בכל זאת… התבלבלתי בעצמי)