חיוך

אני גורר את עצמי מהמיטה, מתכוון להתארגן ולצאת במהירות ; לא כל יום אני זוכה ביום חופשי, ועלי לנצל אותו.
אך לאחר שנפרדתי משותפיי, שקט השתרר בחדרי הקטן. רק מנגינה נוגה ועתיקה נישאה פנימה מן החלון. וכך התיישבתי שוב, מחזיק את הזמן בתוכי.

כי אם ארדוף אחריו – הוא ייעלם.
אם אתן לו לתפסי – הוא יישאר.

…

אני מתיישב במרכז הקרון, באמצעה של שורת הדרגשים הכחולים, הדרוכים. מבטי מרפרף על כרי הדשא הרצים מבעד לחלון השרוט. במהרה, עיניי נעצמות קימעה ואני צולל אל תוך נימנום..

אך לא לזמן רב. הרכבת עוצרת, ואני זוקף את ראשי בבהלה, בוחן את סביבתי. נדמה לי שהאישה מולי חושדת בי, וגם החייל שלימיני. כמו דורשים ממני להפסיק עם ההצגה הזו – כי עליהם איני מצליח לעבוד.

אני לוקח נשימה עמוקה, מחליף שיר. ניגון גיטרה מרגיע עולה באזני, מעודד אותי לעצום שוב את עיני. רק עוד קצת..

'תחנה זאת אחרונה לרכבת זו. אנא וודאו שלא שכחתם..'

נכון! שכחתי משהו. בדיוק חשבתי על..

על מה חשבתי?

מה רציתי?

זה הרגיש כמו פתרון, כאילו איזו רוח התירה את הקשר בבטני, מאלצת את החבלים להתנופף ברוח.

ההיית שם, בחלומי..?

אני מכתיף את התיק על כתפי, יורד מן הרכבת בצעד בוטח, מטיח את החלומות בחזרה למקומם הראוי –
בדמיון.

רוח קרה חוטפת את הירהורי, ואני מחבק את גופי הרזה. טיפות רטובות מצננות את ראשי, מכתימות את בגדיי. יש עוד רבע שעה לרכבת הבאה, והקניון במרחק נגיעה – מקלט מן הרוח והקור –
מקלט מהעולם האמיתי.

רגלי נושאות אותי מאליהן אל תוך לוע הארי החם.

איני מספיק ללכת לחנות הספרים, בה וודאי אמצא מחסה, וכבר שלל צבעים וצורות לוכדים את עיניי. איש גדול, שפמו מחמם את פניו, קורא לי בעיניים צוחקות: "מה לשים לך?"

"לא, אני טבעוני..", אני משיב, מתנצל שאשיב את חיוכו ריקם.

"יש לנו חלב סויה, וכל התוספות טבעוניות – חוץ משלושת אלה בפינה", הוא משיב לי, חיוכו מתכרבל בנוחות תחת זקנו הקצר.

אני מביט בכוסות הפלסטיק ובמחירן. למה אתה צריך את זה? עזוב את זה, כבר ביזבזת מספיק.

"לא, תודה רבה בכל מקרה", אני משיב למוכר וממהר לחלוף מעבר לפינה, מקהה את פני, מבטי מושפל.

אך החנות ממשיכה מעבר לפינה, ועיניי נמשכות מאליהן אל גביעי הגלידה העומדים בגאון, ושלל הצבעים תחתיהן.

"מה לשים לך? תבחר שני כדורים", המוכר מביט בי ברצינות אבהית.

"לימונענע ותות", אני משיב בנחרצות, מופתע מקולי הברור, כאילו אני יודע מה אני רוצה..

אני משלם, נוטל את הגביע מידו, אצבעותיי נוגעות לרגע בידיו הגדולות, החמות. אני משיב חיוך דק, ממהר להתרחק..

"בוא שב, תפוס שולחן, הכל פנוי", מחייך אלי המוכר בקולו.

אני משיב את מבטי לאחור, מבחין לפתע בשולחנות העגולים, החשופים..

בעצם, הוא הזמין אותי. למה לא?

אני מתיישב, לוקח חופן קטן של גלידה בכפית הצבעונית. חיוך גואה בתוכי, מבצבץ החוצה דרך שפתיי הוורודות.

אני משליך את הכפית לפח, מוציא החוצה את לשוני ומושך אותה על פני ההר הוורוד. אני מציץ לימיני, עיניו של המוכר קורצות אלי מן הדוכן.

נכון! נזכרתי בהקלה. איך יכולתי לשכוח?

כמובן, זה מה שרציתי. הלא כולנו רוצים זאת?

אני חלמתי..

שאני מחייך :)