זה לא מוביל לכלום

בס"ד

הנה שיר של עידן רייכל, אחד האהובים עלי:

בין קירות ביתי
הפרויקט של עידן רייכל
מילים ולחן: עידן רייכל

כאן בין כל קירות ביתי
הכל סגור ואין איש מפריע
אל מול שתיקת קירות ביתי
אין רחש שייכנס
כאן בין כל קצוות ביתי אין כל מכשול
בכל שבילי החדר
אין שמש שישרוף
ואין גם צל אשר יחשיך

ואין משב סופה
ואין גשם שישטוף
ואין גם צוהר שיבהיל
ואין דבר אשר ישרוף את כל קירות ביתי
הכל הרי מוגן
מכל אורב בפתח
בין כל קירות ביתי
אין אף אחד אשר ילך

כאן בין כל קירות ביתי
שתיקה גדולה
אפורה ומנחמת
אל מול אימת הרחוב וילון מוסט ואור הנר
כאן בין כל קצוות ביתי יש זיכרון
מכתב תחת דלת
ואין קול אשר קורא
ואין לו כל עונה

ואין משב סופה…

ואין כאב שיישאר
כי כל קירות ביתי
הם לובן מנחם
ואין כתמים של דם וחבלות
שריטות בלב
הכל הרי נכתב מראש
אתה יודע
בין כל קירות ביתי
אין פרח שינבול בטרם עת

זה שיר שכל פעם שאני שומעת אותו, עולה בי רצון לבכות. כי הוא כ"כ עצוב.
למה?
הרי זה שיר כ"כ מנחם, כ"כ מוגן, שיר שמספר על מקום שאין בו שום דבר שיבהיל, שיפחיד או שייפגע
לא?
לא!
זה שיר עצוב כ"כ, כי המספרת נשארת באותו מקום קטן ו"שליו" כי היא פוחדת להיפגע. מרוב שהיא מגינה על עצמה היא לא נותנת לעצמה לחוות.
"אין גשם שישטוף
ואין גם צוהר שיבהיל"
הרי ככול שאני מתבגרת, כך אני צריכה לרסן את עצמי יותר ויותר מלקפוץ לתוך שלוליות (כשיש) כי זה כייף! אבל ילדותי.
ואין שמש, השמש כאן לא מחממת, אלה שורפת.
"ואין גם צוהר שיבהיל"
למה אין פתח? הרי את חונקת את עצמך!
היא לא רוצה להיפגע.
אבל מה? היא כבר נפגעה. היא חוזרת על זה בכל פזמון: "בין כל קירות ביתי אין אף אחד אשר ילך"
ובבית האחרון:
"ואין כאב שיישאר
כי כל קירות ביתי
הם לובן מנחם
ואין כתמים של דם וחבלות
שריטות בלב
הכל הרי נכתב מראש
אתה יודע
בין כל קירות ביתי
אין פרח שינבול בטרם עת"
אבל אני לא מסבירה את עצמי נכון.
השיר עצוב בעיני כי הדמות כבר נפגעה, אבל בגלל שהיא פוחדת להיפגע עוד היא מסתגרת, מכינה לעצמה בועה פרטית אישית שלה וכל דבר אחר נראה לה חשוד. היא תקועה באותו מקום קטן. לא מתקדמת, מרוב שהיא פוחדת להיפגע היא פוגעת בעצמה, ועדין משכנעת את עצמה שזה הדבר הנכון.
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
זה אומר שגם כאשר נפגעים ויש שברים או סדקים או סתם פצע קטן בלב, תהליך ההחלמה מפתח אותנו וברגע שהלב נשבר הוא פתוח לספוג רוחות, דרכים, איך לקרוא לזה? עוד דברים אחרים ממה שהוא חשב עליהם והתרגל אליהם עד כה. וכך, הלב שנשבר הוא שלם יותר.
אבל הדמות בשיר לא מכירה כנראה את הפתגם.
ובואו נצא מהדמות,: יש כאן רובד עמוק יותר מדמות אחת. מדובר כאן על כל האנשים האדישים, פגועים, עצלנים ושקועים, אלה שלא מסוגלים או רוצים להתקדם מהמעגל הבטוח שלהם, אלה שנצמדים למסורת גם כאשר היא לא רלוונטית. אין כל רע במסורת, ואכן יש מסורות רבות שזקוקות לשימור או אפילו להחייאה, אבל יש צורך להתקדם, להתעורר. נפגעת, נפלת, קום. תתאושש. קח את עצמך בידיים ותמשיך ללכת.
נראה כי במשך כל השיר אנו משוכנעים כי באמת הכל בטוח ומוגן באותו בית, אבל הכל מתפוצץ בסוף:
"ואין כתמים של דם וחבלות
שריטות בלב"
עם הכל היה כ"כ מוגן, היא לא הייתה מכירה את זה. לא, במסווה של שכנוע עצמי עמוק שהכול בסדר היא מבארת את גודל הפגיע.
ומה הפגיע?
"כאן בין כל קצוות ביתי יש זיכרון
מכתב תחת דלת
ואין קול אשר קורא
ואין לו כל עונה "
ו: "בין כל קירות ביתי אין אף אחד אשר ילך"
אין צורך להסביר, כבר ננטשת קודם.
אבל אני גם אוהבת את השיר ושומעת אותו המון. למה? עזבו לרגע את הלחן המדהים שלו שהופך את השיר למשהו יפיפה, אלא, השיר הזה מזכיר לי כמה חשוב להתקדם ולהתפתח, כמה חשוב שלא משנה כמה מכשולים עברנו וכמה עוד נעבור, אסור להיכנס לדיכאון. לעולם. השיר הזה עצוב אבל הוא נותן לי שמחה.
ובכלל, עידן רייכל גאון וכך כל השירים שלו. הוא האומן האהוב עלי.
כן, קצת מחשבות כבדות לשעה כזו, אבל אני חושבת שתמיד צריך איזו דקה ביום לחשבון נפש,
גם אם זה סתם ניתוח של שיר.
סליחה אם חפרתי. שיהיה לכולם יום טוב.