אספלט ובטון אף פעם לא מאכזבים אותך
אני בדיוק חזרתי מעוד פגישה בה חיבקתי אותה והיא לא הפסיקה לבכות. זה היה אחרי שהיא חזרה ממפגש עם סבא שלה. היה לה קשה. זה היה יכול להיראות טיפשי, לבכות מדבר כזה. למי שלא מכיר את הסיפור אבל היא עוברת תקופה מאוד קשה, כבר הרבה מאוד זמן. והמפגש הזה היה התמודדות מאוד רצינית בשבילה. היא ישבה שם ובכתה עליי איזה שעה וחצי.
כן. היא סבלה. זה קצת נורא, אבל אני דווקא נהניתי. לשבת איתה שם. כל כך קרוב.
לא, זו לא הייתה המתולתלת ההיא שאני לומד עם אח שלה ושאני מאוהב בה כבר למעלה משנה וחצי. זו הייתה זו שבהתחלה לא כל כך הסתדרתי איתה, שיודעת להצחיק את עצמה, גם אם היא לבד בחדר, ושבזמן האחרון אני מבין שאולי אני בכל זאת כן נמשך אליה קצת.
היה ממש נפלא לשבת איתה שם. אבל בדרך חזרה חשבתי על כך שזה היה יכול להיות הדבר הכי מדהים שקרה אי פעם מעולם, רק אילו זו הייתה המתולתלת. בראשי התרוצצה אותה מחשבה, שמתרוצצת בו כבר באופן קבוע, על כך שבאמת אולי היה עדיף לכולם עם ההיא, המתולתלת שאני מאוהב בה כבר למעלה משנה וחצי הייתה מתנהגת קצת יותר כמו זו שאני כן קצת נמשך אליה ושגם מעשנת, אבל לא לוקחת לריאות. אם היא הייתה צריכה אותי קצת יותר כמוה, זקוקה לי קצת יותר.
טוב. זה באמת היה יכול להיות מדהים. אבל ככול שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר שכבר אין ממש סיכוי שזה יקרה אי פעם.
אז זה מה שעשיתי בדרך חזרה מהפגישה. חשבתי על כך השטויות האלה. וגם שמעתי שיר של מאדנס. למרות כל הקצב הרגשתי שיש בשיר הזה המון דיכאון ורגש, שהוא מתאים. הוא היה רקע נהדר למחשבות שלי.
אז הלכתי כך. השעה הייתה שלוש בלילה הקשתי וחשבתי . ואז, יחסית באמצע הדרך, ליד הבניין של המשטרה. ראיתי איש אחד. הוא היה זקן ומזוקן ולבש חליפה מהודרת, עם פרח אדום, אבל נורא מלוכלכת. הוא חצה את הכביש, הגיע אל הקצה שלו, זה שמתחיל בו הוודאי. וחזר. כך, הלוך ושוב. בצעדים גדולים. השעה הייתה מאוחרת ואף מכונית לא עברה.
אני הייתי מאוד מופתע, הורדתי את האוזניות. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "חוצה את הכביש מצד לצד". "למה?" שאלתי. ריאתי שבזקן שלו יש קוקיות וחרוזים ועל היד יש לו קעקוע של הסמל ההוא מהאי. פתאום הוא נראה קצת מסוכן. אבל החלטתי כבר שאני פה וזה מעניין מדי מכדי שאני אלך.
"זה מה שעושה לי טוב" הוא ענה. "זה מה שמשמח אותי. בסדר. למה אתה מקשיב למוזיקה?".
שתקתי לרגע. חשבתי על כך שאת הלא לוקחת לריאות עושה נורא טוב לנקות את החדר ולצבוע אותו. ושאת המתולתלת משמח מאוד לרקום. לא יודע, זה מה שעלה לי בראש.
"מה משמח בלחצות את הכביש?" שאלתי אותו. הוא הגיע עכשיו למדרכה בצד השני. ואחל לחזור. צעקתי אליו כדי שישמע.
"על מה אתה מדבר" הוא היה מאוד מופתע. "מה לא משמח בזה? ללכת ככה, שוב ושוב. לחוות את הסכנה בכל פעם מחדש." הייתי מאוד עייף, וגם קטעתי את השיר באמצע, אבל בכל זאת החלטתי להמשיך. התחלתי לצעוד במסלולו ולעקוב אחריו. "זה הדבר היחיד שמשמח אותך?" שאלתי. הוא מאט הופתע, אני לא יודע אם מהעובדה שאני הצטרפתי להליכה שלו או מהשאלה שלי.
"ממש לא" הוא ענה בזלזול. "יש עוד המון המון דברים. את ההליכה כאן התחלתי רק לפני ארבעה ימים. לפני כן עליתי וירדתי את אותה מדרגה חודש ליד אולם הספורט. ולפני כן איזו תקופה הסתובבתי סביב אותה כיכר בשכונת מעוף. אני חושב אחר כך לרדת ולעלות באותה מעלית, אולי באחד הבניינים במרכז. אבל אני מש לא סגור על זה. אתה נורא פסיבי בתוך מעלית" התבוננתי בו לרגע. הוא היה מאוד רציני. דיבר עם הידיים.
"אז זה בעצם בכלל לא הכביש" אמרתי. "זו המחזוריות. יש לך איזה קטע עם מחזוריות, זה העניין. לעשות משהו שוב ושוב" הוא לא ענה. מלמל לעצמו איזה משהו על טראנס, ועל טקס רוחני. "תשמע אחי, אני מבין אותך" אמרתי . הנחתי את ידי על כתפו. "העולם הזה נורא מבלבל ולא ברור. טוב כשיש דברים קבועים שאנחנו רוצים לאחוז בהם".
"היי" הוא כעס. ניער את ידי מעליו. "ילד על תהיה לי פילוסוף בשקל. ואל, אל תנסה לנתח אותי". הוא הרים את קולו. "אני גם יכול. אני גם יכול לנתח אותך. נער הולך במבט כזה באמצע הלילה ולבד. אני בטוח שחזרת מאיזו מישהי עכשיו, התמזמזתם או משהו. ואתה מובך ולא רוצה שההורים ידעו" שתקתי. מתבייש. הוא הסתכל עליי עצר לרגע כדי לחשוב, ואז המשיך ללכת. הגענו אל אותה המדרכה בפעם הרביעית. "לא, לא, יותר גרע" הוא חייך. "יש מישהי שלא רוצה אותך" אם יש דבר אחד שאני שונא זה אנשים שמנסים לנתח אותי. כמעט בעטתי בו. הוא צחק בקול רם.
"טוב. היה נעים מאוד". הנימוסים חייבו אוותי לומר. "להתראות". הוא קד לי קידה קטנה. אני הלכתי משם.
בהמשך הדרך, יותר קרוב לבית, חשבתי על הדברים שמשמחים אנשים. חשבתי על מה שמשמח את זו מהפייסבוק, ואת זו מהטיול. ועל כמה חברים שלי. לכולם היו דברים כאלה ואחרים, הגעתי למסקנה שקיים גיוון מאוד גדול בין הדברים שמשמחים את כולם. זה עשה לי די טוב לחשוב על זה. מדי פעם יש לי מין מסקנות מהסוג הזה.
ליד הפארק ניסיתי לחשוב על מה שמשמח אותי, אחרי כמה זמן הגעתי למסקנה שחוץ מהמוזיקה כמובן, משמחות אותי בעיקר המתולתלת וזו שלא לוקחת לריאות. הן בעצם הדברים שאני אוהב לעשות. הן באיזה שהוא מקום, התחביבים.
הצחיק אותי. שלאיש אחד יש מעבר חצייה. ולי יש את המתולתלת.
חשבתי על זה עוד קצת. ברקע היה עכשיו דווקא שיר של rem, שלמרות האווירה, דווקא נראה לי מאוד שמח ואופטימי.
בכניסה ליד הבית הבנתי, שאולי הזר נמצא במקום יותר יציב ונכון ממני. שאולי היה עדיף אם הייתי במקומו. כל האושר שלי תלוי רק ברגליי, ובאספלט ובבטון.
אספלט ובטון אף פעם לא מאכזבים אותך
תגובות (4)
אתה כותב יפה מאוד, אבל שוב, לא הבנתי מה הפואנטה בכל הסיפור.
הפואנטה היא אישית. הסיפור הוא אישי מאוד, כך צריכה להיות הפרשנות. אני יכול לנתח לך אותו, אני מאוד אוהב לעשות את זה על סיפורים שלי, להגיד שמדובר פה על הבחירה האם להיות חלק מחברה אנושית חייה, חלק מהחיים האלה בעצם, או להתנתק ולהגיע למקום שהוא עצמאי יותר, אבל בודד יותר, ואולי פחות חי. שזו ההתלבטות של הדמות הראשית, שבעצם בוחרת בחיים, אבל מקנאה באלה שיש להם אומץ להתנתק.
אבל אני מעדיף שאתה תעשה את הפרשנויות האלה במקומי.
קח את זה אלאה גם לשאר הסיפורים שלי.
נ.ב. תודה על המחמאה
בהקשר לכתיבה:
נממ היו מעט שגיאות הקלדה ושגיאות כתיב קטנות פה ושם (למשל מאט=מעט), בקטנה. הכתיבה עצמה לא הייתה מפוארת מדי, עם מילים מהודרות מדי, או במשלב גבוה מדי. פעם חשבתי שזה מה שמוסיף לכתיבה, אבל אני שה לב שלא. השפה שבה השתמשת לדעתי מדברת לכולם, והיא הייתה זורמת, וכזו שבתור קורא קל להתחבר אליה.
בהקשר לרעיון:
אני חושבת שהבנתי אותו. נדמה לי. לדעתי משהו שצריך להשקיע בו מחשבה, כמו שעשתה הדמות הראשית.
ונממ טוב אני לא אחפור, אהבתי^^
שוב, משפטים מסורבלים. בעיקר בהתחלה.
הסיפור טוב. טוב מאוד אפילו.
כתיבה מעניינת.
אני אישית חושבת שהרעיון מוצג באופן ברור למדי.
כל הכבוד.