מחר זה יקרה שוב.

בס"ד
מחר בלילה זה יקרה.
יציאת מצריים.
מחר בלילה, יותר נכון – מחרתיים בבוקר, לפני אלפי שנים, יצאו האמהות והאבות שלנו עם כל הילדים, מהארץ האיומה הזאת. ממצרים.
אבל מחר בלילה התחילה הגאולה. בלילה הזה ישבו יהודים בחבורות ואכלו קרבן פסח, כשעל משקוף ביתם מתנוסס הסימן. מלאך המוות-עצור. כאן זה בית יהודי. אין לך רשות להכנס.
למחרת בבוקר הם יצאו לחופשי, מתוך עבדות איומה וקשה, יותר מהשואה, יותר מהאינקוויזיציה. אין מילים לתאר את גודל הסבל.
הם לא ברחו בלילה כמו גנבים.
באור, כשהם זקופים, כך יצאו מהארץ השנואה עליהם. הארץ שקיבלה אל תוכה כל כך הרבה דם יהודי. הארץ, שהתעללה בבניו האהובים של אלוקים. הארץ, שמלאה בזעקות כאב ואימה ופחד. כל התינוקות שנרצחו, כל הסבל, כל היאוש.
הכל נגמר מחר.
אולי לפני כן. במכת דם. אז החלו היהודים המעונים והמיוסרים לראות את בת החיוך האוהבת של אלוקים. ורק אז החל לעלות גם על פניהם איזה חיוך קטן, שרק התרחב והתרחב עם כל מכה.
הגיע זמן הגאולה.
ומחר-
מחר הם יצאו מהארץ המקוללת הזאת, מהארץ שלא הייתה סיבה להאמין שיצאו ממנה בחיים, אבל בלי האמונה – זה לא היה קורה.
מחר יהיה ליל שימורים- הלילה שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים. הלילה שאמר לאברהם: בלילה הזה אני גואל את בניך.
הלילה הזה – יהיה מחר.
מחר, יום שני בלילה, הכל הולך לקרות שוב. זה עומד לקרות שוב.
אנחנו עומדים לצאת ממצרים ולהיות בני חורין. להסב ליד השולחן כמו בני מלכים, ולנסות להאמין שהיינו פעם עבדים. ממש. כמו מה שהיה עם הכושים באמריקה. לא, הרבה יותר גרוע.
הכל חוזר מחר בלילה. הכל. כל הכוח של גאולה. של של יציאה מאפילה לאורה, מעבדות לחירות, הכל קיים. מחר הכל יהיה בדיוק כמו אז, לפני כל כך הרבה שנים.
ואנחנו עומדים להיות בתוך זה.
אנחנו, יהודים של היום. לא גיבורי תנ"ך עם עיניים בורקות. זה אנחנו. אנשים פשוטים. אנשים של 2014. אנחנו עומדים לקבל את כל הכוח הזה ישר לידיים, מחר בלילה.
כמו גשם של ברכה, שיורד ויורד ויורד, אבל אם לא ניקח איזה כלי כדי לאסוף אותו – הוא יעלם בתוך האדמה.
אלוקים! אנא! שמע את תפילתה של ילדתך האוהבת! אני אוהבת אותך!! אני כל כך אוהבת אותך!!! גלה לי מה אוכל לעשות כדי שהגשם הטוב הזה לא יתבזבז! אני רוצה שמחר בלילה יהיה יום הגאולה שלי, יום היציאה של מאפילה לאורה.
אני רוצה שמחר יהיה היום שבו ארוץ במרחב הפתוח והאינסופי כשמעלי שמי תכלת ומסביבי פרפרים וריח נפלא של פריחה עולה באפי ומציף אותי בפרץ של שמחה. אני רוצה לזרוק את האזיקים לים, לומר לכלא שלום ולא להתראות!!!
אני רוצה לחיות. אני רוצה לשמוח. ובכלא אין שמחה. חנוק שם וכואב שם, והכל רטוב מדמעות. אי אפשר לחיות שם אלוקים! אני לא יכולה לחיות שם! אני גוועת שם. אני נחנקת.
רק איתך יש חיים. ובכלא שלי אין חיים. יש מוות.
מחר זה הסיכוי שלי. מחר יש לי תקווה. אני אצא מהשבי. אני אהיה בת חורין. אני אחייך את החיוך הראשון שלי.
חיוך אמיתי. בלי מסיכה.
היא תצטרך לחכות לפורים הבא.