רגע קטן

הייתי בסדנת קשירה, שם פגשתי את ציפי. אבל המדריכה אמרה שזה לא טוב לקשור בשיער, אז נהייתי קירח. גם האפונים נפלו, אבל כיוונתי רחוק. אז לפחות אפשר לומר שלא התרחקתי.
למרות זאת, השם נשאר חיים. ואיך שלא תקראו למשחק, הסוף הוא כתום. לשבת בחדר קטן עם עגילים בעיניים ולחרוז שריקות, מול נערה עם עפעפיים כפולים שלא שומעת אם לא מדברים.
וגם אחרי החיים, אין הרבה התפצלויות. כלומר מנוחה.
ביד, אני מחזיק את השיערות שנפלו.
חושך בשמיים.
מכך, אבא הזהיר.
אין יותר קשירות. החברים כולם על תקן פסל. עדיף לדבר עם עמוד טלגרף, או עם לא לחשוב על פיל ורוד. לפחות יש לו שכל היפותטי, ועם קצת דמיון, גם מענה אנושי.
מקצה החפיסה אני מוצא את הג'וקר, בדיחה בריבוע. שלום לך חיוך הפוך. סוגר ת'טלפון. נושם אבק.
אוסף
שתיקות ונאנח.
זורק את הקשורים לפח.
אנשי צללים לעולם לא יווספו לסך.