הטקס

אי אפשר לומר כאילו הרגשתי שהכל בסדר. הכל התחיל להתערבב במערבולת של הרבה מאוד צבעים. שום דבר לא הלך משהו; לא יותר מדי ולא פחות מדי. זה היה קצת לפני שהחלטתי לוותר לגמרי על כל דבר כשהתחלתי לשים לב למעשייה מאוד משונה של קסמים. בהתחלה חשבתי שהמערבולת, היא פשוט כמו כל סתם מערבולת רגילה. של שעמום. של חוסר תשומת לב. אבל הצבעים התחילו להימרח מפניהם של האנשים, ושובל של כתמים תמיד נידף מן הבגדים שלהם…

אני אתחיל מההתחלה.

נפגשנו בפגישת האיגוד השנתית. התחלתי לשים לב לכל מני פנים שבחיים לא ראיתי את פניהם, או שאולי לא שמתי לב. חלקם היו מסבירי פנים וחלקם לא. וכשהסתכלתי לעיניים של זה שהכי עצבן אותי, חוצפה טהורה בעיניו וזיק של חוסר גבולות, הרגשתי מאוהבת.
סילקתי את ההרגשה המציקה מן הפנים שלי בעת שניערתי אותם. זה ממש לא מתאים. אזעפתי פנים והסתכלתי לשמים. אלים מחורבנים. הכל זה קסמים אפלים. הוא עשה את זה בכוונה? הדבקתי את שתי הידיים המזיעות שלי אל הלחיים, כמו זרועות של תמנון המוצמדות בואקום אל בצק, והעיניים שלי הצתמצמו לכדי פס כמעט אחיד של ציניות במיטבה של חשדנות. לא, אין כזה דבר קסם. מגיל קטן אמרו לי ולכן לא אפול לתוך הפח הזה עכשיו.
המשכנו בכל הטקסים שלנו כרגיל. שפשפתי את שתי הידיים שלי אחת בשניה. כל זאת כשזה שניחוח מן הרע פצע ממנו הגיח לעברי.
כולו פרחים בשיער וחיוכים, אור השמש זרח מן הפה שלו, ריח של בושם הבקיע מכל תנועה שלו, ויכולתי להשבע שאני רואה מליון גמדים קטנים חופרים את גומות החן שלו. נחרתי בתועבה. איזה מן יצור כה מרושע ומתועב זה…
"מה קורה?" קולו התנגן באוזניי.
ניסיתי לא לנחור כתוצאה מן השאלה הסטנדרטית שקטעה את פרץ מחשבותי כי לא רציתי להשמע לא מנומסת. כמובן, שאז לא הבנתי וידעתי את החשיבות הגדולה בקסם אפל של להיות מנומס. אם הייתי יודעת, אולי הייתי עונה לו בנחירה גם כן.
הבטתי בו בספקנות ואז עניתי; "בסדר". דם מדומיין של הנשיכה הקזואלית שנגחתי בו טפטף מפי.
"את אוהבת את הטקסים האלה?" שאל, והרגשתי שמאחורי השאלה התמימה הזו אולי מסתתר הרבה יותר. ניערתי את הדם מפי וכשהבטתי בפנים הערמומיות שלו שנראו כאילו זה עתה, בהנפת מבטי לעברו, השיג את מטרתו ומבע ניצחון התפשט עליהם – חשבתי שראיתי בעיני הקריסטל החומות שלו את הניצוצות בעלי פוטנציאל הכשף הממגנט ביותר שראיתי בחיים שלי. הסבתי את העיניים שלי ממנו משתדלת לא להרגיש בושה. הוא אכן בן זונה הרסני במיוחד. ואם המטרה שלו היא ככל הנראה לגרום לי לפול מאהבה בו הרי שכל הסיפור שלו הוא סיפור אבוד כי אין שום סיבה שזה יקרה, כי בכלל אין כזה דבר קסמים נוראיים ועתיקי דורות.
נעתקה נשימתי, הטקס עכשיו הגיע אל השיפולים העוצמתיים הגדולים ביותר שלו.אני סבורה כי הנשימה של כולם נעתקה כשהגענו לשלב הזה. הדופק בלבי מיהר, אבל האדם שלידי רק הרצין.

מאז, כמובן שמאוד נזהרתי לא לעבור ליד סף דלתו המכושפת. החיים שלי נראו אפורים ודלים יותר ויותר, ולאט לאט לא נותרה לי כמעט אפילו סיבה לנשום. אנשים התחילו לנוע בהילוך איטי יותר לידי, ונדמה ששעות היום ממאנות לבוא גם הן. אולי כדור הארץ עכשיו מסתובב לאט יותר ואולי משהו אחר נורא קרה.
בכל אופן המחשבה על כך שקסמים אמיתיים רק הלכה והתגבשה בי כשאנשים וצבעים התערבלו כמעט לחלוטין. פעם אחת הראש מפקדת בפועל הגיחה אל עבר המשרד שלנו בו אנחנו כולנו יושבות איתה וראיתי שיש לה חדק של פיל ומחושים של נמלה. אני זוכרת שנשכבתי על המיטה הישנה האומללה בפינת החדר וכאב לי הראש. לא יכולתי להעלות על דעתי שקורה כאן משהו בניגוד למציאות שלנו, הייתי חייבת לקבל דברים כאלה כאל מובנים מאליהם. אבל לא יכולתי לבצע זאת וכל פעם כשניסיתי לדחוף דברים אל תוך סכמות מובנות שהיו לי בראש, הרגשתי שיגעון. ולא רק זה אלא שגם מאוחר יותר כשאותה אחת בדיוק נכנסה שוב פעם אל המשרד עם כוס תה,הראש,שלה עשה שלוש סלטות באוויר לפני שהתיישבה בדיוק , והתה נשפך לה מתוך הפה אל תוך האוזן חזרה לרצפה, אבל שום כתם על הרצפה או שלולית לא נוצר כלל. ולא היה גם שום זכר לסיממנים החייתיים שחזיתי בה קודם.
זהו זה, זה הסוף, אני לא זוכרת שאף אחד סיפר לי שצבעים נושרים מתוך פניהם ובגדיהם של העוברים והשבים וששאריות שובל צבע נשארים אחריהם. הבעות פניהם גם לא ממש ברורות לי ואין ספק שקורה כאן קסם אפל ביותר.רק עכשיו השאלה הקשה ביותר היא, על מי פועל הוא? עלי או עליהם?

אני זוכרת שהייתה מסיבה בין כל הדירות, ובעלי הבית מן כל הקומה החליטו להגיע. חלטנו כמה סחלבים וישבנו לארוחה. דברים התחילו יותר להתבהר לי עד אז, והעיניים שלי התרוצצו בחוריהם מתוך המחשבה שאולי מי שחראי לכל זה יושב ממש איתנו שמה, כי למי עוד יהיה מניע לעשות דבר כזה? מעל הראש של ההוא השנוא התבצרה הילה של ניצחון או מלאך ונדמה היה שהוא לא שם לב אלינו כלל.
הארוחה התחילה לעבור כרגיל והיה לי נדמה מבין כל הפרצופים המעוותים קלות שהוא הסתובב וקרץ אלי. אחר כך הוא התיישב לידי ואז בסוף הארוחה פגשתי בו לשיחה קצרה ליד פתח המשרד שלנו. הצלחתי להבחין מבין כל הפרצופים של העוברים והשבים מבטים של מבוכה מאחוריו, ממש מאחורי כתפו, הולכים וננעצים בנו בהבעות אדומות ושמוטות כתפיים. תהיתי מה קורה והאם אני מאחרת לאיזשהו מקום, כשהמפקדת בפועל ניגשה אליי מצטערת באמצע השיחה שלנו ושאלה אותי; "מה את עושה? את רק מחריפה את הדימוי שלך כלפיו."
ואז הסתכלתי אליו ויכולתי לראות דרכו שכל העיוותים האלה זה בעצם אך ורק מה שהוא רואה.
חזרתי להסתכל אליהם בהבעה מתנצלת ואז הסתובבתי בוואת אחת וחזרתי בצעדי אל עבר השירותים כדי להחליף בגדים.
הגיע הזמן לשנות פה משהו. זה הוא המשוגע, לא אני. ואני? אני אולי הקוסמת.