גוון אדום-קקה

לנגה יש נגן אמ-פי שלוש, כזה שהיה מקובל לפני איזה טריליון שנה.
נגן קטן בגוון אדום דהוי.
אם נדייק, נגן בגוון דם-קקה.
כמו חום-קקה, רק באדום יותר.

כל כמה ימים, נגה מורידה מהמחשב מספר שירים ומעבירה לנגן.
אחר כך היא נשכבת במיטה,
מתפשטת,
מדליקה את הנגן,
ומדמיינת שהיא נודיסטית בחוף קריבי, מינימום.
והיא נחה.

גם אחרי שנגה מורידה שירים, ובגדים, בסופו של יום היא מקשיבה לאותם השירים ולאותם האלבומים הקבועים.
אותם הרגשות. מפחדת לשבור שיגרה.
פחדנית.
טיפשה.

אבל לפעמים,
היא נכנסת לאלבום השנוא עליה –
אלבום שירים שנקרא פעם "רשימת ההשמעה של מיכל",
"השירים של אמא", נכון להיום.
אלבום הטרוגני, מעניין, מיוחד ובעיקר מעולה.
רובו רוק. גם ישראלי.
מסתבר שאנשים שומעים מוזיקה שכתבו בתקופה שהטלפון היה עם חוגה,
ולא היה אינטרנט.
משוגעים.

שיר של דה סמית'ס מתנגן ברקע,
ונגה בוכה.
לא בגלל השיר,
הוא דווקא יפה לטעמה,
אבל אמא לא יפה יותר,
כי אין אמא.
יש רק שירים,
בגוון אדום-קקה,
וכמה שיערות ששכחה לגלח בבית שחי.
סעמק